ז'אן-שארל פישגרי

ז'אן-שארל פישגרי
Jean-Charles Pichegru

תחריט של פישגרי על פי דיוקן משנת 1795 מעשה ידי צ'ארלס הווארד הודג'ס (אנ')

תחריט של פישגרי על פי דיוקן משנת 1795 מעשה ידי צ'ארלס הווארד הודג'ס

זָ'אן-שַׁארְל פִּישְׁגְּרִי (בצרפתית: Jean-Charles Pichegru; ‏) היה קצין בצבא צרפת ששירת במלחמות המהפכה הצרפתית. תחת פיקודו, כבשו כוחות צרפת את ארצות השפלה האוסטריות ואת הרפובליקה ההולנדית במערכת פלנדריה , בטרם לחמו בחזית הריין. דעותיו המלוכניות של פישגרי הובילו בהמשך לנפילתו מגדולתו ולכליאתו בקאיין בעקבות הפיכת 18 בפרוקטידור בשנת 1797. לאחר שנמלט לגלות בלונדון והצטרף למטהו של אלכסנדר קורסקוב , הוא חזר לצרפת ותכנן את קשר פישגרי במטרה להדיח את נפוליאון מהשלטון, מה שהוביל למעצרו ולהתאבדותו. על אף עריקתו של פישגרי, שם משפחתו הוא אחד מהשמות החרוטים על שער הניצחון.

ראשית חייו והקריירה הצבאית

פישגרי נולד למשפחת איכרים בארבואה (או, לפי שארל נודייה , בלה פלאנש-פרה-ארבואה , ליד לונס-לה-סונייה), במחוז פראנש-קונטה (בימינו במחוז ז'ורה שבצרפת). נזירי ארבואה הופקדו על חינוכו, ושלחו אותו לאקדמיה הצבאית של בריין-לה-שאטו . שם, הוא לימד מתמטיקה, ובין תלמידיו היה נפוליאון בונפרטה הצעיר. בשנת 1783 התגייס לרגימנט הארטילריה הראשון , שם התקדם במהירות לדרגת לוטננט משנה[[קטגוריה:ערכים עם קישור שפה לערך שכבר קיים בעברית|]] קישור לערך ב (Second lieutenant) כשהערך לוטננט משנה כבר קיים שליש, ושירת זמן קצר במלחמת העצמאות של ארצות הברית.

כאשר פרצה המהפכה בשנת 1789, הוא הפך למנהיג מועדון היעקוביני בבזאנסון, וכאשר רגימנט של מתנדבים ממחוז גאר[[קטגוריה:ערכים עם קישור שפה לערך שכבר קיים בעברית|]] קישור לערך ב (Gard) כשהערך גאר (מחוז) כבר קיים צעד דרך העיר, הוא נבחר ללוטננט קולונל.

חזית הריין

הכשירות הגבוהה של הרגימנט שלו משכה תשומת לב בגזרת הריין של צבא המהפכה הצרפתי, ויכולת הארגון שלו הביאה למינויו במפקדה, ולאחר מכן לקידומו לבריגדיר גנרל. בשנת 1793, נשלחו לזאר קרנו ולואי אנטואן דה סן-ז'וסט למצוא גנרלים פשוטי עם (שאינם בני אצולה) שיוכלו להוכיח את הצלחתם. קרנו גילה את ז'אן-בטיסט ז'ורדן , וסן-ז'וסט גילה את לואי לזאר אוש ואת פישגרי, שקודם לגנרל דיוויזיה ומונה למפקד דיוויזיית הריין העילי.

לאחר שמונה למפקד העליון של ארמיית הריין , תקף פישגרי את צבא הקואליציה של דגוברט זיגמונד פון וורמסר בקרב אגנו בשנת 1793. במשך מספר שבועות נהדפו כוחות הקואליציה צעד אחר צעד בלחימה מרה. התערבותה של ארמיית המוזל תחת פיקודו של אוש בקרב פרשווילר בסוף דצמבר גרמה לבסוף לוורמסר לנטוש את אלזס. לקראת קרב ויסמבורג השני , פישגרי הוכפף תחת פיקודו של אוש, שהתגלה כמפקד שקשה לעבוד תחתיו. אף על פי כן, הצרפתים ניצחו שוב בקרב, ואילצו את וורמסר לסגת לגדה המזרחית של הריין ואת הצבא הפרוסי לסגת לעבר מיינץ.

החזית הצפונית

קובץ:Pichegru.jpg

ז'אן שארל פישגרי, תחריט מ-1865

בדצמבר 1793 נעצר אוש, ככל הנראה בשל הלשנות מצד עמיתו, ופישגרי הפך למפקד העליון של ארמיית הריין והמוזל . הוא זומן להחליף את ז'ורדן בארמיית הצפון בפברואר 1794, ולאחר מכן ניהל שלוש מערכות מרכזיות במהלך אותה שנה. כוחותיהן של ממלכת בריטניה הגדולה, הרפובליקה ההולנדית וממלכת הבסבורג האוסטרית התבצרו היטב לאורך הנהר סמבר ועד הים הצפוני.

לאחר שניסה להבקיע את המרכז האוסטרי, איגף פישגרי בהפתעה את אגפו השמאלי, והביס את הרוזן קלרפה בקאסל, מנן וקורטרה , בעוד שפקודו, ז'וזף סואם , הביס את יוזיאס, נסיך סקסוניה-קובורג-זאלפלד, בקרב טורקואן במאי 1794. לאחר הפוגה, במהלכה ביים פישגרי מצור על איפר , הוא תקף שוב את קלרפה, והביס אותו ברוסלארה והוחלדה , בעוד שז'ורדן, שפיקד על ארמיית סמבר ומז שזה עתה הוקמה, עמד בהתקפות האוסטריות בקרב פלרוס (27 ביוני 1794), מה שהוביל בסופו של דבר לפינוי ארצות השפלה על ידי בעלות הברית.

פישגרי החל את המערכה השנייה שלו בחציית נהר המז ב-18 באוקטובר, ולאחר שכבש את ניימכן, הדף את האוסטרים מעבר לריין. הצבא האנגלו-הנוברי נסוג אל מעבר לנהר ואל. לאחר מכן, בעוד שכוחותיו של פישגרי התכוננו להתמקם במגורי החורף, הורתה הוועידה הלאומית לארמיית הצפון לפתוח במערכת חורף. ב-27 בדצמבר חצו שתי בריגדות את נהר המז על גבי הקרח, והסתערו על בומלרווארד . ב-10 בינואר חצה צבאו של פישגרי על הוואל הקפוא בין זאלטבומל לניימכן, ולאחר מכן, ב-13 בינואר, נכנס לאוטרכט, שנכנעה ב-16 בחודש. הצבא האנגלו-הנוברי נסוג אל מעבר לנהר האייסל ולאחר מכן המשיך בנסיגתו להנובר ולברמן. פישגרי, שהצליח לחדור דרך מערכת ההגנה של קו המים ההולנדי שהייתה קפואה, הגיע לאמסטרדם ב-20 בינואר, לאחר שהמהפכה הבטאווית כבר התרחשה. הצרפתים כבשו את שאר חלקי הרפובליקה ההולנדית בחודש שלאחר מכן.

הניצחון הגדול הזה אופיין באירועים ייחודיים, כגון לכידת הצי ההולנדי בדן הלדר על ידי הוסארים צרפתים, ומשמעת יוצאת דופן של הגדודים הצרפתיים באמסטרדם, אשר אף על פי שעמדה בפניהם ההזדמנות לבזוז את העיר העשירה ביותר באירופה, גילו איפוק.

תרמידור והדירקטורט

אף על פי שהיה בעבר מקורבו של סן-ז'וסט, פישגרי הציע את שירותיו להפיכת תרמידור, ולאחר שקיבל את התואר "מושיע המולדת" (Sauveur de la Patrie) מידי הוועידה הלאומית, הכניע את הסנקילוטים של פריז כאשר פתחו בההתקוממות ב-12 ז'רמינל נגד הוועידה (1 באפריל). לאחר מכן קיבל פישגרי את הפיקוד על ארמיות הצפון, סמבר ומז והריין, ולאחר שחצה את הריין בכוח גדול, כבש את מנהיים במאי 1795.

מעבר למלוכנים

אף על פי שפישגרי החל את דרכו כתומך נלהב של המהפכה, עם הזמן חל שינוי ניכר בעמדותיו. קודם כל, הוא עבר תהליך של התפכחות ואכזבה מהרפובליקה. לאחר שלטון הטרור של רובספייר וחוסר היציבות הפוליטית ששרר בפריז, פישגרי (כמו גנרלים ואנשי ציבור אחרים) החל לראות בשלטון הדירקטורט שלטון מושחת וחלש. הוא הגיע למסקנה שהחזרת המלוכה (במתכונת חוקתית) היא הדרך היחידה להחזיר את הסדר והיציבות לצרפת.

בנוסף, עמד בפניו פיתוי אישי עצום. סוכנים מלוכנים, ובראשם אדם בשם לואי פוש-בורל , יצרו איתו קשר בחשאי. הם הציעו לו הצעות חסרות תקדים מטעם לואי ז'וזף, נסיך קונדה, והממשלה הבריטית: תואר מרשל צרפת, סכומי כסף אדירים, את אחוזת שאמבור המפוארת, וקצבה שנתית נדיבה. השילוב של חוסר שביעות רצון פוליטי ופיתוי חומרי אדיר גרם לו לחצות את הקווים.

אף שהיה בשיא תהילתו כגנרל, אפשר פישגרי לעמיתו ז'ורדן לנחול תבוסה, בגד והסגיר את כל תוכניותיו לאויב, ולקח חלק בארגון קשר להחזרתו והכתרתו של לואי השמונה עשר למלך צרפת.

באותו שלב היו לממשלת הדירקטורט רק שמועות וחשדות כבדים לגבי המגעים שלו עם האויב, אך לא היו בידיהם מסמכים מפלילים או הוכחות חד-משמעיות שאפשר היה להציג בבית דין צבאי. פישגרי היה באותם ימים בשיא תהילתו. הוא נחשב "מושיע המולדת", כובש הולנד, והגנרל הפופולרי ביותר בצרפת. מעצר של גיבור בסדר גודל כזה, ללא הוכחות חותכות, היה צעד מסוכן מאוד שהיה עלול להוביל למרד גלוי של הצבא או להתקוממות נגד הדירקטורט, שהיה אז שלטון חדש ושברירי מאוד. כאשר החליט פישגרי להציע את התפטרותו באוקטובר 1795 (כנראה מתוך ביטחון מופרז שיתחננו אליו להישאר), ניצל הדירקטורט את ההזדמנות להיפטר ממנו באלגנטיות. צעד זה אפשר להם להרחיק אותו מהפיקוד על הצבאות מבלי לעורר סערה ציבורית או עימות ישיר. הוא פרש בבושת פנים, אך הבטיח את בחירתו לנשיא מועצת החמש מאות במאי 1797 כמנהיג המלוכנים.

ניסיונות הפיכה ומוות

קובץ:Pichegru par Moreau de Tours.jpg

"מותו של פישגרי" (ציור מאת ז'ורז' מורו דה טור , 1891).

בשנת 1797 אסרו כוחות צרפת את עמנואל-לואי-אנרי דה לונה, רוזן אנטרג , בטרייסטה וגילו בין מסמכיו תיעוד של המפגשים של פישגרי עם סוכנים מלוכנים. הגילוי הזה נתן לדירקטורט את ההצדקה לה היו זקוקים, והוא שהוביל למעצרו המאוחר במהלך הפיכת 18 בפרוקטידור האנטי-מלוכנית. יחד עם ארבעה עשר איש נוספים הוגלה פישגרי לקאיין שבגיאנה הצרפתית, בשנת 1797. הוא ושבעה נוספים נמלטו וברחו לפרמריבו שבגיאנה ההולנדית השכנה. המושל דה פרידריצי אפשר להם לעלות על ספינה לארצות הברית. זמן קצר לאחר מכן, הוא הפליג ללונדון, שם הצטרף לגולים צרפתים אחרים. שם, הוא שירת במטהו של הגנרל אלכסנדר קורסקוב במערכה של 1799 .

פישגרי נסע בחשאי לפריז באוגוסט 1803 יחד עם ז'ורז' קדודל כדי לעמוד בראש התקוממות מלוכנית נגד הקונסול הראשון, נפוליאון בונפרטה. פישגרי, שנבגד על ידי חבר, נעצר ב-28 בפברואר 1804, ומאוחר יותר, בבוקר 6 באפריל, נמצא חנוק בתאו שבכלא. הממשלה דיווחה כי הוא התאבד, אך לעיתים קרובות הואשם נפוליאון בתכנון הרצח שלו. עם זאת, ישנן מעט ראיות לכך שנפוליאון היה מעורב. תומכיו טוענים לעיתים קרובות שלנפוליאון לא היה מה להרוויח מרציחתו של פישגרי, במיוחד לאחר הוצאתו להורג של דוכס אנייה, שהכעיסה את בתי המלוכה ברחבי אירופה. פישגרי נקבר בבית הקברות סנט-קתרין, בית קברות פריזאי שהכניסה אליו הייתה מרחוב דה פר (rue de Fer) לשעבר, ושנסגר בשנת 1824.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|ז'אן-שארל פישגרי]] בוויקישיתוף

• ז'אן-שארל פישגרי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל