ויליאם דונובן
פעולות נוספות
| ויליאם ג'יי. דונובן | |
| ויליאם ג'יי. דונובן | |
| לידה |
1 בינואר 1883 ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה | 8 בפברואר 1959 (בגיל 76) |
| שגיאת לואה ביחידה יחידה:WikidataBind בשורה 22<includeonly></includeonly>: אין יישות בוויקינתונים. | |
| שירות צבאי | |
| השתייכות | הצבא האמריקני צבא ארצות הברית |
| דרגה | מייג'ור גנרל (צבא ארצות הברית) מייג'ור גנרל |
| תפקידים בשירות | |
| מפקד גדוד חי"ר, מפקד חטיבת החי"ר ה-69, ראש ה-OSS | |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת העולם הראשונה מלחמת העולם השנייה | |
| עיטורים | |
|
מדליית הכבוד (ארצות הברית) מדליית הכבוד צלב השירות המצוין (ארצות הברית) צלב השירות המצוין מדליית השירות המצוין (צבא ארצות הברית) מדליית השירות המצוין כוכב הכסף כוכב הכסף לב הארגמן לב הארגמן | |
מייג'ור גנרל ויליאם ג'וזף דונובן (William Joseph Donovan; 1 בינואר 1883 – 8 בפברואר 1959) היה ראש המשרד לשירותים אסטרטגיים במלחמת העולם השנייה.
דונובן לחם במלחמת העולם הראשונה כמפקד גדוד בחטיבת החי"ר ה-69 של המשמר הלאומי, ובהמשך מונה למפקד החטיבה בדרגת קולונל. על פועלו במלחמת העולם הראשונה הוענקו לו מדליית הכבוד, צלב השירות המצוין ועיטור לב הארגמן[1].
בשנת 1919 נשלח לרוסיה, שם שימש כנציג אמריקאי במטה של אדמירל אלכסנדר קולצ'ק. בשנים 1922–1927 עבד כעורך דין במסגרת הממשל של ארצות הברית.
בשנת 1942, במהלך מלחמת העולם השנייה, החליט נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט להקים משרד מיוחד לאיסוף מודיעין ממדינות האויב. בראש המשרד, שנקרא המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS) הועמד דונובן, שהיה וחבר אישי של רוזוולט. עם מינויו הועלה דונובן לדרגת מייג'ור גנרל[2]. הוא כיהן בתפקיד זה עד 1 באוקטובר 1945.
ב-4 בספטמבר 1953 מונה לשגריר ארצות הברית בתאילנד, וכיהן בתפקיד זה עד 21 באוגוסט 1954.
לאחר מותו בשנת 1959 נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.
לקריאה נוספת עריכה
- רוני ברבש, לוחמה חשאית במלחמת העולם השנייה, אוריון הוצאת ספרים, 2023, הפרק "מייג'ור ג'נרל ויליאם ג'וזף דונובן", עמ' 195–203.
קישורים חיצוניים עריכה
- ויליאם דונובן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ויליאם דונובן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ ויליאם קולבי, "המודיעין האמריקני לפני ה 11- בספטמבר", מבט מל"מ, גיליון 29, מאי 2002, עמוד 18.
- ^ אמיר אורן, שיטת אולמרט ומלחה"ע ה-2, באתר הארץ, 15 ביולי 2012.