ויליאם אטי
פעולות נוספות
ויליאם אטי (באנגלית: William Etty; 10 במרץ 1787 – 13 בנובמבר 1849) היה אמן אנגלי, הידוע בעיקר בזכות ציורי ההיסטוריה שלו שכללו דמויות עירומות. הוא היה הצייר הבריטי המשמעותי הראשון שהתמקד בעירום ובטבע דומם. אטי נולד ביורק, עזב את בית הספר בגיל 12 כדי להתחיל חניכות בבית דפוס בקינגסטון על ההאל, ולאחר שבע שנים השלים את חניכותו ועבר ללונדון. בשנת 1807 הצטרף לבית הספר של האקדמיה המלכותית לאמנויות, שם למד אצל הצייר תומאס לורנס והתאמן על ידי העתקת יצירות של אמנים אחרים. אף על פי שהפגין כישרון רב בציור גוני עור ריאליסטיים, בתחילה לא זכה להצלחה מסחרית או ביקורתית רבה.
ציורו של אטי "הגעתה של קלאופטרה לקיליקיה" משנת 1821, שצייר בו דמויות רבות בעירום, הוצג וזכה להצלחה רבה. הצלחה זו הובילה אותו להמשיך בציורי סצנות היסטוריות עם עירום. כמעט כל היצירות שהציג באקדמיה המלכותית בשנות ה-1820 כללו לפחות דמות עירומה אחת, והוא רכש לעצמו מוניטין של אמן שערורייתי או "בלתי צנוע". למרות זאת, זכה להצלחה מסחרית ולשבחים רבים, ובשנת 1828 נבחר להיות חבר מן המניין באקדמיה המלכותית – הכבוד הגבוה ביותר שהיה אפשרי לאמן באותה תקופה. אף שהיה אחד האמנים המוערכים ביותר באנגליה, המשיך להשתתף בשיעורי ציור מודל עירום במשך כל חייו - דבר שנחשב לא הולם בעיני עמיתיו.
בשנות ה-1830 החל לעסוק גם בציור פורטרטים - תחום שנחשב רווחי אך פחות יוקרתי, ובהמשך היה הצייר האנגלי הראשון שצייר טבע דומם משמעותי. הוא המשיך לצייר עירום גברי ונשי, דבר שזיכה אותו לעיתים קרובות בביקורת חריפה מצד העיתונות.
אטי היה אדם ביישן מאוד, כמעט ולא השתתף בחיים החברתיים ולא נישא מעולם. משנת 1824 ועד מותו התגורר עם אחייניתו אליזבת ("בֶּטסי"). גם בלונדון שמר על קשר חזק עם עיר הולדתו יורק, היה שותף בהקמת בית הספר הראשון לאמנות בעיר והוביל את המאבק לשימור חומות העיר. אף שמעולם לא המיר רשמית את דתו מהמתודיזם, היה קשור מאוד לכנסייה הקתולית, ואף השתתף בטקס חנוכת הקפלה של אוגוסטוס פיוג'ין במכללת סנט מרי באוסקוט – המבנה הקתולי החשוב ביותר באנגליה באותה תקופה – דבר יוצא דופן עבור מי שלא היה קתולי.
אטי היה פורה ומצליח מסחרית במהלך שנות ה-1840, אך איכות עבודותיו ירדה בהדרגה. כשבריאותו התדרדרה, פרש ליורק בשנת 1848. הוא מת בשנת 1849, זמן קצר לאחר תערוכת רטרוספקטיבה גדולה של יצירתו. לאחר מותו, יצירותיו הפכו ליקרות ערך ונמכרו במחירים גבוהים. עם הזמן השתנו הטעמים האמנותיים, וסגנונו ירד מהאופנה – חקייניו נעלמו וערכן של יצירותיו ירד מתחת למחירן המקורי. מחוץ ליורק, הוא נשכח ברוב המאה ה-20. עם זאת, השתתפותו בתערוכת "העירום הוויקטוריאני" של גלריית טייט בריטניה (2001–2002), שימור היצירה "הסירנות ואודיסאוס" ב-2010, ורטרוספקטיבה מקיפה בגלריית האמנות ביורק (2011–2012) עוררו עניין מחודש ביצירתו.
רקע עריכה
בסוף המאה ה-18 וראשית המאה ה-19, הושפע הציור הבריטי באופן משמעותי מג'ושוע ריינולדס (1723–1792), נשיאה הראשון של האקדמיה המלכותית לאמנויות. ריינולדס סבר כי תכליתה של האמנות היא "לתפוס ולהציג את נושאיה באופן פיוטי, ולא להסתפק בעובדות גרידא", וכי על האמנים לשאוף לחקות את ציירי הרנסאנס, בהם פטר פאול רובנס, פאולו ורונזה ורפאל, ולהתקרב באמצעות יצירתם לאידיאל של שלמות.
על פי הדעות ששררו באותה תקופה באקדמיה המלכותית ובקרב מבקרי האמנות, נחשב הציור ההיסטורי לצורת האמנות היוקרתית ביותר. בציורים אלה הוצגה עלילה או סיפור, והאמינו כי באמצעותם יוכלו אמנים בריטיים להוכיח כי הם שווים - ואף עולים - על עמיתיהם מאירופה באותה תקופה, וכן על פני אמני העבר הגדולים. צורות אמנות אחרות, כגון ציור דיוקנאות או נופים, נחשבו לסגנונות נחותים יותר, שכן לא אפשרו לאמן לבטא רעיונות נרטיביים מורכבים, אלא נתפסו כתיאורים ישירים של המציאות. למרות זאת, גם אמנים בולטים ביותר הקדישו זמן לציור דיוקנאות, שכן דיוקנאות הוזמנו לרוב על ידי המצולמים עצמם או בני משפחתם, והיוו מקור הכנסה בטוח. שניים משלושת הנשיאים הראשונים של האקדמיה המלכותית - ג'ושוע ריינולדס וסר תומאס לורנס – ביססו את מעמדם כציירי דיוקנאות. עקב מחסור בפטרונים שהיו מוכנים להזמין ציורי היסטוריה, נקלע ז'אנר זה באנגליה למשבר חמור כבר בראשית המאה ה-19.
ילדות וחניכה (1787–1805) עריכה
_-_The_Judgement_of_Paris_-_LL_3588_-_Lady_Lever_Art_Gallery.jpg){kind=link}
ויליאם אטי נולד ברחוב פיזגייט שביורק, ב-10 במרץ 1787, הילד השביעי למת'יו ואסתר אטי. אביו, אופה וטוחן מצליח, התקשה לפרנס את המשפחה הגדולה, והמצב הכלכלי היה לא יציב. משפחת אטי הייתה מתודיסטית אדוקה, אך ויליאם לא אהב את מראה בית התפילה הסגפני, והעדיף לפקוד את הכנסייה האנגליקנית או את קתדרלת יורק.
כבר בילדותו גילה כישרון ציור, צייר בגיר על רצפת עץ של חנות אביו, ולמד בבתי ספר מקומיים ביורק. בגיל 10 נשלח לפנימייה בעיירה פוקלינגטון, אך עזב אותה כעבור שנתיים. בגיל 11, בשנת 1798, החל חניכות של שבע שנים כמדפיס בעיתון "Hull Packet" בעיר האל. העבודה הייתה קשה ולא נעימה, אך אפשרה לו להמשיך לצייר ולהשכיל בקריאה.
ב-23 באוקטובר 1805, כשהסתיימה החניכות, חש אטי תחושת שחרור עזה, אותה תיאר באוטוביוגרפיה שלו כ"רגע הזהב של חירות". הוא נשאר בהאל שלושה שבועות נוספים כמדפיס שכיר, ולאחר מכן עבר ללונדון, מצויד בגירי צבע, להתגורר עם אחיו וולטר ברחוב לומברד. שם קיווה להתקבל ללימודים בבית הספר של האקדמיה המלכותית לאמנויות.
הכשרה אמנותית (1806–1821) עריכה
עם הגיעו ללונדון בשנת 1806, החל ויליאם אטי לתרגל ציור כדי לעמוד בתנאי הקבלה המחמירים של האקדמיה המלכותית. הוא צייר מהדפסים ומהטבע, והקדיש זמן רב להעתקת פסלים קלאסיים בגבס. בעזרת מכתב המלצה מחבר פרלמנט נפגש עם הצייר ג'ון אופי, שהתרשם מיכולותיו והמליץ עליו להנרי פוזלי, אשר קיבל אותו ללימודים באקדמיה. בינואר 1807 התקבל כתלמיד מן המניין לאחר שהציג רישומים מהפסלים "לאוקואון" ו"טורסו של מיכלאנג'לו".
אטי התלמיד הושפע רבות מהרצאותיו של אופי שדיברו על תפקידה המוסרי והחינוכי של האמנות, ושיבחו את הצבעוניות של טיציאן. הוא אימץ השקפות אלה לאורך חייו.
אטי שאף ללמוד מהצייר הנודע תומאס לורנס. דודו סידר לו חונכות פרטית אצל לורנס בתמורה ל-100 גינאות, אך בפועל אטי רק העתיק ציורים בעליית הגג של לורנס ולמד לבד. אף שהתהליך היה מתסכל, הוא סייע לו לשלוט בהעתקת יצירות – מיומנות שתשרת אותו רבות.
לאחר מות דודו ב-1809, נאלץ לעבור בין מקומות מגורים, אך קיבל תמיכה כלכלית מאחיו. ב-1811 הצליח סוף סוף להתקבל לתערוכת הקיץ של האקדמיה. מכאן ואילך התקבל לפחות ציור אחד שלו מדי שנה, אם כי בתחילה לא זכה להצלחה מסחרית.
בשנים 1815–1816 יצא למסע אמנותי בצרפת ואיטליה כדי ללמוד מהאמנות הקלאסית. אף שסבל מגעגועים, לכלוך ודיכאון, צבר ניסיון חשוב, ובשובו התחילו ציוריו לקבל תשומת לב חיובית מהביקורת.
בשנת 1820 הציג את הציור "מוצאת האלמוגים: ונוס ולווייניה הצעירים", שהציג דמויות עירום מיתולוגיות בהשראת טיציאן – נושא שיהפוך לסימן ההיכר שלו. הציור נמכר, וזמן קצר לאחר מכן הוזמן ציור נוסף בהשראתו, בו צייר את קלאופטרה – פריצת דרך שהובילה לתהילה הגדולה שלו.
צרפת ואיטליה (1815–1824) בשל חוסר הצלחה מתמשך, החליט אטי בשנת 1816 לנסוע לאיטליה כדי להשתלם ביצירות המופת של האמנות הקלאסית. הוא עבר דרך פריז, ז'נבה, פירנצה ורומא, אך התקשה להתמודד עם בדידות, עוני, לכלוך וגעגועים. למרות זאת, הנסיעה תרמה רבות להתפתחותו האמנותית.
בפריז למד תקופה קצרה אצל רגנו, ובוונציה שהה מעל חצי שנה, צייר עשרות ציורים והפך לאורח כבוד באקדמיה לאמנויות של העיר. הוא זכה לכינוי "השד" בזכות מהירות ציורו. ב-1823 חזר לאנגליה דרך פירנצה ופריז.
הכרה והצלחה (1824–1835) עריכה
עם שובו החל ליצור עבודות שאפתניות ומושקעות, בהן "פנדורה מוקפת בעונות השנה", שהציגה שילוב של עירום ריאליסטי ונושאים מהמיתולוגיה. הציור זכה להצלחה, ונרכש על ידי תומאס לורנס. בעקבותיו התקבל כאקדמאי מן המניין באקדמיה המלכותית בשנת 1828.
ב-1825 הציג את ציורו "הקרב: אישה מתחננת למען המנוצח", שזכה לשבחים רבים ונחשב לשיא יצירתו. אחריו צייר סדרת ציורים דרמטיים כמו "משפט פאריס" ו"יהודית עורפת את הולופרנס", שהצליחו גם הם.
ביקורת ומחלוקות עריכה
אף שהציורים זכו להערכה אמנותית, רבים מהם עוררו מחלוקת בגלל העירום הרב שהופיע בהם. מבקרים האשימו את אטי בהצגת עירום באופן לא מוסרי. יצירות כמו "קנדאולס מלך לידיה" נחשבו לשערורייתיות, אף שאטי טען למסר מוסרי.
גם ציורו "ונוס ולווייניה" מ-1835 עורר ביקורת חריפה בעיתונות, שנחשבה באותה תקופה לשמרנית מאוד. היו שקראו אפילו למעורבות הארכיבישוף של קנטרברי כדי לצנזרו.
ויליאם אדוארד פרוסט נחשב לממשיך דרכו בציוד הבריטי.
חיים אישיים והשפעה ביורק עריכה
אטי ניהל אורח חיים שקט ובודד. לא נישא, וגר עם אחייניתו בטסי, שהייתה שותפתו לחיים וניהלה את משק הבית שלו. הוא היה פעיל לשימור חומות העיר יורק ולמען הקמת בית ספר לאמנות שם. ב-1838 היה מהמתנגדים המרכזיים לחיתוך החומות עבור מסילת רכבת.
שנותיו האחרונות (1836–1849) עריכה
למרות ירידה באיכות עבודותיו, המשיך אטי להציג ולמכור רבות. הוא החל לצייר גם טבע דומם ונופים - דבר נדיר באמנות הבריטית אז. אחת מיצירותיו הידועות ביותר היא "הסירנות ואוליסס" (1837), שצוירה בקנה מידה עצום אך לא נמכרה וניזוקה במהרה. רק ב-2010 שוחזרה ונחשבת כיום לאחת מיצירותיו המרכזיות.
אטי סבל מבריאות לקויה, בעיקר מאסתמה. ב-1848 פרש ליורק עם בטסי, ושם נפטר שנה לאחר מכן.
קישורים חיצוניים עריכה
- ויליאם אטי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
