וילהלם פון שולץ

וילהלם פון שולץ
Wilhelm von Scholz

וילהלם פון שולץ ב-1928 וילהלם פון שולץ ב-1928

וילהלם פון שולץ ב-1928

וִילְהֶלְם פוֹן שׁוֹלְץ (בגרמנית: Wilhelm von Scholz; ‏) היה סופר גרמני. הוא נחשב לסופר נאצי בשל תמיכתו בנאציונל-סוציאליזם.

קובץ:Karl Bauer Wilhelm von Scholz.jpg

קרל באואר: וילהלם פון שולץ (לפני 1916)

קובץ:AkademieBerlin1929.jpg

פון שולץ (רביעי משמאל, יושב)
– האקדמיה הפרוסית לאמנויות, 1929

קורות חיים

וילהלם פון שולץ נולד בברלין ב-1874 כבנו של שר האוצר הפרוסי לעתיד אדולף פון שולץ . הוא גדל בברלין, ובשנת 1890 עבר עם אביו לאחוזה המשפחתית "שלוס זהיים" (הידועה גם בשם "וילה שולץ") בקונסטנץ. לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה בקונסטנץ בשנת 1892, שולץ למד תולדות הספרות ופילוסופיה בברלין, לוזאן וקיל. בשנת 1897 קיבל את הדוקטורט שלו מאוניברסיטת מינכן עם עבודת גמר על המשוררת אנטה פון דרוסטה-הילסהוף. באותה שנה התחתן עם אשתו הראשונה אירמגרד ולמילר, בתו של הלוטננט גנרל הפרוסי אוסקר ולמילרשימוש בתבנית גר עבור "Oskar Wallmüller" אך ערך זה לא קיים בשפה זו(גר'). לזוג נולדו שני ילדים, אירמגארד ווילהלם פון שולץ הבן, שבשנת 1910 היו בין 15 הילדים הראשונים שלמדו בבית הספר הפרטי אודנוולדשולה שזה עתה נוסד. לאחר שנפרדה מווילהלם פון שולץ, התגוררה אשתו יחד עם ילדיה בשטח בית הספר בביתם עד 1914/15, שלימים נודע כ"קסיררהאוס" או "באכהאוס". אירמגרד פון שולץ רכשה את הנכס מהיזם והפוליטיקאי מקס קסירר.

ב-1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה, הפך וילהלם פון שולץ לדרמטורג ולבמאי הראשון של תיאטרון החצר המלכותי בשטוטגרט. בשנת 1922, הוא והפסנתרנית "גרטי" ריכטר התיישבו דרך קבע באחוזה המשפחתית וילה זהיים בקונסטנץ. הם נישאו ב-1939, לאחר הגירושים מאשתו הראשונה של שולץ, אירמגארד, שהתארכו עקב מאבקים משפטיים רבים. העיר קונסטנץ אירחה פסטיבל בן שבוע ליום הולדתו ה-50 בשנת 1924 וקראה רחוב על שמו בשנה שלאחר מכן. בנובמבר 1926, שולץ מונה לנשיא מחלקת השירה של האקדמיה הפרוסית לאמנויות . עם זאת, הוא התפטר מתפקיד זה ב-1928.

התקופה הנאצית

שולץ השלים מיד עם קיומו של המשטר הנאצי, אף על פי שלא התייחס לנציונל-סוציאליזם לפני "תפיסת השלטון". ב-16 במרץ 1933, הוא חתם על הצהרת הנאמנות לממשלה הנאצית של "האקדמיה הגרמנית לשירה", המחלקה לשירה של האקדמיה הפרוסית לאמנויות, ששמה שונה כפי שביקש גוטפריד בן. בחוברת התעמולה "שישה וידויים לגרמניה החדשה", הגיבו שולץ וסופרים אחרים לזוכה פרס נובל הצרפתי רומן רולן, שסירב לקבל את מדליית גתה , בשל שרפת ספרים בגרמניה הנאצית במאי 1933: "ההצדקה למה ששנת 1933 מכניסה באופן גלוי לעין בגרמניה תינתן אך ורק על ידי ההיסטוריה". באוקטובר 1933, הוא היה אחד מ-88 הסופרים שחתמו על שבועת הנאמנות המוחלטת לאדולף היטלר. בשנת 1934 זכה בתחרות על ההמנון למשחקים האולימפיים בברלין, אבל מילות השיר נחשבו לאומניות מדי, והשיר נפסל, ובתחרות החדשה על ההמנון זכה שיר אחר. הוא ניסח שיר הקדשה "למען הנאציונל-סוציאליסטים של באדן שנפלו במאבק על המרד הלאומי של העם הגרמני", שהיה אמור להיות מוצב על אנדרטה בחצר בית העירייה של קונסטנץ. בין 1935 ל-1937 היה עורך שותף של האוסף Die grossen Deutschen ("הגרמנים הגדולים"). ב-1935 וב-1936 הופיעו חיבוריו בירחון תומך המונרכיה Weissen Blätter . ב-1939 כתב שיר ליום הולדתו ה-50 של אדולף היטלר ("Ehren Tafel" – "לוח כבוד"). באותה שנה הוא חזר בו במפורש מהצהרות פילושמיות קודמות. ב-1941 הצטרף למפלגה הנאצית.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין, פרסם בעיתון Krakauer Zeitung של הגנרלגוברנמן, כתב את שיר המלחמה של ההתמדה "הרצון הקשה" ב-1943: "לא משנה איזה עתיד יביא ניצחון – מלחמה היא חיינו. אנחנו רוצים מלחמה!" וכתב מאמר ב-Bodensee-Rundschau באוקטובר 1944: "צו היום: התמד!". ב-1944 כתב חרוזים מהללים על היטלר באנתולוגיה "שירת החיים". ביוני 1944 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת היידלברג, ולפי הצעתו של יוזף גבלס תרומה של 30,000 מארק מהיטלר. כמו כן, בשנת 1944 הוקדש לו קטע ב-Die Deutsche Wochenschau מספר 723 לרגל יום הולדתו ה-70. בשלב האחרון של מלחמת העולם השנייה, אדולף היטלר כלל אותו ברשימת המבורכים של הסופרים החשובים ביותר באוגוסט 1944.

יצירותיו של שולץ התקבלו בברכה על ידי הנאצים כמופת. שולץ הודה למשטר בטקסטים התואמים את האידאולוגיה הרשמית. לדוגמה, בפתיח לאנתולוגיה *Das deutsche Gedicht* ("השירה הגרמנית"), שערך ב-1941, הוא כתב: "ספר זה צריך להיות רכושו של העם הגרמני כולו, שברייך השלישי, יותר מתמיד, הגישה למוזיקה ולאמנויות החזותיות, כמו גם לשירה, מבטיחה להיפתח. היא צריכה לעורר בצעירים את חדוות השירה, הגאווה בהשתייכות לעם שיצר ערכים אנושיים נצחיים כמו השירה הזו. היא צריכה להוציא מאלמוניות את הכישרונות האמיתיים בכל שכבות הנוער הגרמני, שכאשר הם קוראים את השירים הללו, חייבים להרגיש בליבם שהם לא ברווזונים אפורים מכוערים, אלא ברבורים צעירים".

עם זאת, הוא נאלץ להתכחש למחזהו "היהודי מקונסטנץ", שהצגת הבכורה שלו הייתה ב-1905 ואשר כתב ב-1904 ועליו נאמר שמאז נתן החכם של לסינג, לא הופיע על במה גרמנית יהודי אנושי למופת שכזה. שולץ תיאר את הסופר הצעיר, שהוא היה אז, כ"מבחינה היסטורית עדיין לא בשל". לאחר המלחמה, הוא הצדיק את התרחקותו מהמחזה כ"הגנה עצמית" בלבד. אולם בתקופת הנאצים, דעותיו הפוליטיות עלו בקנה אחד עם האידאולוגיה של המשטר, שבאה לידי ביטוי גם בהצהרות אנטישמיות מוקלטות.

תקופה שלאחר המלחמה והערכה מחדש

קובץ:Schloß Seeheim Konstanz.jpg

שלוס זהיים בקונסטנץ ("וילה שולץ")

באזור הכיבוש הסובייטי, יצירותיו "המלווים, השיפוץ" (שתיהן 1937) ו"הבניין הנצחי" (1941) נרשמו ברשימת הספרים האסורים ב-1946.

לאחר המלחמה שולץ זוּכה במהירות בגרמניה המערבית כשהוגדר כ"משתף פעולה פסיבי" (Mitläufer). עם זאת, מחזותיו הוצגו רק לעיתים רחוקות כי הם יצאו מהאופנה. ב-1949 הוא נבחר לנשיא איגוד המחזאים והמלחינים הגרמניים , ושימש כנשיא הכבוד שלו משנת 1951. ב-1952 שולץ התפטר ממרכז הארגון הסופרים הבין-לאומי כדי למחות נגד חלוקתו. בקונסטנץ הוא נשאר מוכר כענק אינטלקטואלי מקומי ומשורר מקומי. פרס וילהלם פון שולץ לתזות תעודות הבגרות הטובות ביותר בגרמנית, שנתרם על ידי העיר קונסטנץ בשנת 1959 ביום הולדתו ה-85, בוטל רק בשנת 1989 ביוזמתו של הגרמניסט מקונסטנץ קלאוס אטינגר . שולץ דחה את הענקת אזרחות כבוד על ידי העיר קונסטנץ ביום הולדתו ה-90 ב-1964, משום שהיו קולות מתנגדים במועצת העיר בשל תפקידיו ברייך השלישי. הוא הרגיש שהותקף על לא עוול בכפו: "הוא לא ראה בהתנהגותו בין 1933 ל-1945 התנהגות שעליה הוא היה צריך להצדיק ולהתנצל. הוא נשאר חסר חרטה וחש שיש יחס לא הוגן מצד הציבור".

דיונים על זכרו התעוררו שוב ב-1986, כאשר לאחר מות אלמנתו, גרטרוד פון שולץ, נדון עתידה של הווילה דמוית הטירה על שפת ימת קונסטנץ. הניתוח המפורט הראשון של חייו ויצירתו הופיע באותה תקופה במגזין נבלהורן של העיר קונסטנץ. בשנת 2007 התחדש הדיון בעקבות נטישת קבר המשפחה. בשנת 2013 התפרסמה בחינה ביקורתית של יצירתו של הסופר ושל יחסיו עם קונסטנץ, שנאספה על ידי 16 סופרים מקונסטנץ, ביניהם עובדי ארכיון העיר.

מקום המנוחה האחרון של פון שולץ הוא בבית הקברות אלמנסדורף בקונסטנץ. הקבר היה אמור להיהרס בשנת 2008, אך נרשם לאחר מכן כאנדרטה היסטורית.

שירה

שולץ נודע לראשונה כמשורר וכמחזאי, מאוחר יותר גם כמספר סיפורים וסופר. מחזותיו הוצגו על במות גרמניות רבות. לפיכך הוא היה מחבר ידוע, והעיר קונסטנץ אירחה חגיגה בת שבוע ליום הולדתו ה-50 ב-1924; שנה לאחר מכן, נקרא רחוב בעיר על שמו. שנה נוספת לאחר מכן בחר בו מדור השירה של האקדמיה הפרוסית לנשיא.

שירתו של שולץ מושפעת מהמיסטי ותורת הנסתר. לאחר שלמד את יצירותיהם של פאול ארנסט וכריסטיאן פרידריך הבל , הוא פנה לנאו-קלאסיציזם ביצירות הבמה שלו. הרקע ההיסטורי של רבות מיצירותיו היה ימי הביניים בגרמניה, זמן קצר לפני הרפורמציה הפרוטסטנטית וצרפת שלפני המהפכה.

יצירותיו הידועות ביותר של שולץ כוללות את המחזה "היהודי מקונסטנץ: טרגדיה בחמש מערכות" (מינכן, 1905), שהוצגה בבכורה בדרזדן ב-1905 והוצגה מחדש ב-2013 בתיאטרון המדינתי של שטוטגרט ; המחזה "המירוץ עם הצל" (1921), שבו מורגשת נטייתו אל נושאי תורת הנסתר, שמגיעה לשיאה בספר "סיכוי וגורל" (1935); המחזה "קלאודיה קולונה" (1941); עיבודים למחזות מאת פדרו קלדרון דה לה ברקה ("תיאטרון העולם הגדול הגרמני", "אהבה מעבר לכל קסם", "החיים הם חלום", "השופט של זלמאה"); "המשחק של המחצצר זקינגר" (1955); "פרפטואה: הרומן של האחיות ברייטנשניט" (ברלין ולייפציג, 1926); "הביוגרפיה של פרידריך שילר" (1956) והרומן "תאודור דורן" (1967).

אולם כיום, יצירתו האמנותית של פון שולץ נחשבת לחסרת חשיבות במידה רבה; כמשורר, הוא כמעט נשכח.

פרסים והנצחה

מאז 1925, הייתה קיימת "דרך וילהלם פון שולץ" (Wilhelm-von-Scholz-Weg) בקונסטנץ, שמאז שונה שמה ל-Zur Therme.

• 1932 מדליית גתה לאמנות ומדע
• 1944 ד"ר לפילוסופיה (תואר דוקטור לשם כבוד) מאוניברסיטת היידלברג
• 1955 טבעת הומניטאס של אגודת התרבות של גרמנים מגורשים (לימים אגודת התרבות המערבית-מזרחית)
• 1959 לוח אייכנדורף של אגודת התרבות של גרמנים מגורשים
• 1959 שמו של פרס וילהלם פון שולץ לבוגרי תיכון של העיר קונסטנץ (בוטל ב-1989)
• 1964 זוכה ראשון במדליית הבל
• 1964 לוח דאוטנדיי
• 1968 לוח הומבולדט כמתנת כבוד

כתביו

קובץ:Wilhelm von Scholz - Doppelkopf. Eine Groteske für Marionetten, 1918.jpg

"ראש כפול" (1918)

• Der Besiegte. 1899
• Vertauschte Seelen, 1910
• Neue Gedichte. 1913
• Der Bodensee. 1913
• Gefährliche Liebe, 1913
• Der Jude von Konstanz, 1913
• Sommertage, 1914
• Der deutsche Erzähler, Hrsg. Wilhelm von Scholz, 1915
• Fähnrich von Braunau, 1915
• Der See: Ein Jahrtausend deutscher Dichtung vom Bodensee. Auswahl W. v. Scholz, 1915
• Die Unwirklichen, 1916
• Deutsche Mystiker, 1916
• Der Dichter, 1917
• Der Zufall, eine Vorform des Schicksals. Die Anziehungskraft des Bezüglichen. Stuttgart 1924
• Wanderungen. Paul List Verlag, Leipzig 1924 (spätere Teildrucke: Wanderungen am Bodensee)
• Perpetua, Der Roman der Schwestern Breitenschnitt, Berlin-Grunewald 1926
• Das Gerücht, Nachwort: Hanns Martin Elster, Deutsche Dichter-Gedächtnis-Stiftung in Hamburg, Hädecke Verlag, Stuttgart 1924
• Das bunte Band, Erzählungen, Berlin 1931
• Die Pflicht, 1932
• Der Weg nach Ilok. Roman. Berlin 1930
• Die stillen Uferbewohner des Bodensees 1935
• Der Zufall und das Schicksal, 1935 (3., überarb. Aufl. des Titels aus 1924)
• An Ilm und Isar – Lebenserinnerungen, List, Leipzig 1939
• Die Liebe der Charlotte Donc, Mit autobiographischem Nachwort des Verfassers, 1941
• Das deutsche große Welttheater: Über allen Zauber Liebe, Das Leben ein Traum, Der Richter von Zalamea. List, Leipzig 1942
• Die Gedichte. Gesamtausgabe, Leipzig 1944

לקריאה נוספת

• Manfred Bosch, Siegmund Kopitzki (Hrsg.): Der Wettlauf mit dem Schatten. Der Fall (des) Wilhelm von Scholz. UVK Verlagsgesellschaft, Konstanz 2013.
• Manfred Bosch: Wilhelm von Scholz: „Getrennt auf ewig, für alle Zeit Feinde!“ In: Wolfgang Proske (Hrsg.): Täter, Helfer, Trittbrettfahrer. Band 5. NS-Belastete aus dem Bodenseeraum. Kugelberg, Gerstetten 2016, ISBN 978-3-945893-04-3, S. 201–218.
• Edwin Fecker: Wilhelm von Scholz. Bibliographie der selbständig erschienenen Werke. Onlinepublikation, Ettlingen 2017.
• Josef Halbekann: Tiefenstrukturelle Ordnungsphänomene im poetischen Text und Bildwerk. Eine strukturphänomenologische und funktionsanalytische Studie (= Beiträge zur neueren Literaturgeschichte; Folge 3, Band 94). Winter, Heidelberg 1989, ISBN 3-533-04166-2.
• Ernst Klee: Wilhelm von Scholz. In: ders.: Das Kulturlexikon zum Dritten Reich. Wer war was vor und nach 1945. S. Fischer, Frankfurt am Main 2007, ISBN 978-3-10-039326-5.
• Hendrik Riemer: Der Konstanzer Dichter Wilhelm von Scholz (1874–1969). Eine biographische Annäherung. Hartung Gorre Verlag, Konstanz 2013.
• Andreas Wöhrmann: Das Programm der Neuklassik. Die Konzeption einer modernen Tragödie bei Paul Ernst, Wilhelm von Scholz und Samuel Lublinski (= Europäische Hochschulschriften; Reihe 1, Band 301). Peter Lang, Frankfurt am Main u a. 1979, ISBN 3-8204-6542-1.
• Viktor Zmegac: Der historische und der typologische Jude. Studien zu jüdischen Gestalten in der Literatur der Jahrhundertwende (= Untersuchungen zur deutschen Literaturgeschichte; Band 89). Niemeyer, Tübingen 1996, ISBN 3-484-32089-3.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|וילהלם פון שולץ]] בוויקישיתוף

• Scholz, Franz Johannes Wilhelm von (Pseudonym Steen, Josef Wengler) הביוגרפיה הגרמנית החדשה
• Literature by and about Wilhelm von Scholz in the catalogue of the German National Library
• Works by and about Wilhelm von Scholz in the German Digital Library