הרמוניה

הַרְמוֹנְיָה (בעברית: תֹּאַם) במוזיקה היא ביטוי אחד של עיקרון תאורטי כללי של התאמה: שילוב של חלקים מגוונים לכדי שלם, כך שגם החלקים וגם השלם מחזקים זה את זה . במוזיקה, התופעה מבטאת שילוב של תווים שונים המנוגנים או המושרים בו זמנית, המפיק תלכיד אקוסטי (צליל) מוזיקלי הנתפס לרוב כנעים. ההשפעה האסתטית של ההרמוניה מהווה אתגר מדעי תאורטי, פילוסופי, אמנותי, פיזיקלי ופסיכויכופיזי בעיקר משום שהוא אפקט גשטלטי בו התוצאה גדולה מסך חלקיה. מבנים הרמוניים כגון אקורדים, מרקמים וטונאליות מזוהים, מוגדרים ומסווגים בפיתוח התיאוריות הללו. המושג הרמוניה כולל ממד "אנכי" (מרחב תדרים) וממד "אופקי" (מרחב זמן). בין גובהם של כל שני צלילים נוצר יחס תדירויות מסוים, שנקרא מרווח הרמוני ולכן קיים קשר בין הרמוניה לבין מושגים מוזיקליים כגון מרווח ומלודיה.

מקור המונח

מקור המונח נעוץ במילה היוונית Αρμονία, שפירושה "צירוף". במיתולוגיה היוונית המאוחרת קיימת אנקדוטה מיתולוגית הקשורה למקור השם: הרמוניה הוא שם בתה של אלת האהבה, הרומנטיקה והמיניות אפרודיטה, שהרתה מארס, אל המלחמה (המסמל גם אי סיפוק ושאיפה בלתי ניתנת לריסון) ובעל ההיבריס הגדול ביותר, ובתם של שני האלים הללו מסמלת את האיחוד בין הפכים מנוגדים.

הרמוניה במוזיקה

כאשר שני צלילים בעלי גובה שונה מושמעים בו-זמנית, נוצר ביניהם מרווח הרמוני.

שילוב של שלושה צלילים או יותר המושמעים יחד נקרא אקורד.

אורך רוב התקופות במוזיקה המערבית, האקורדים העיקריים בשימוש מורכבים מטרצות כלומר מרווח של שלושה או ארבעה חצאי טונים, ועל פי סדר הטרצות המרכיבות כל אקורד נקבע סוגו: אקורד מז'ור – טרצה גדולה (שני טונים) ומעליה קטנה (טון וחצי). אקורד מינור – טרצה קטנה ומעליה טרצה גדולה, אקורד מוקטן – טרצה קטנה ומעליה קטנה ואקורד מוגדל – טרצה גדולה ומעליה גדולה. אקורד אקורד שבו המרווח בין הצליל הנמוך לגבוה הוא קווינטה (חיבור של שתי טרצות) כלשהי (זכה, מוקטנת או מוגדלת) הוא אקורד משולש.

ההרמוניה ובפרט האקורדים, משמשים ליצירת המתח, העניין וההתפתחות במוזיקה: מיקום האקורד על דרגות הסולם קובע את אופיו ביחס לאקורדים האחרים בסולם: אקורד הטוניקה (על הצליל היסודי של הסולם) משמש לביטוי יציבות, רגיעה או פתרון במוזיקה. אקורד הדומיננטה (על הצליל החמישי ברוב הסולמות) משמש לביטוי מתח מוזיקלי, הנפתר לרוב על ידי חזרה לאקורד הטוניקה, דבר המתרחש לרוב בקדנצות, בסיומי פסקאות, פרקים או יצירות.

לעיתים קרובות נעשה שימוש באקורדים מסוימים (מלבד הדומיננטה) או ברצף מסוים של אקורדים כדי ליצור אצל המאזין תחושת מתח, הדורשת פתרון. לאחר מכן נעשה שימוש ברצף אחר של אקורדים כדי להוביל אל הרגיעה והפתרון שמשרה אקורד הטוניקה. היפוכי האקורדים נועדו לשנות את מידת היציבות שלהם או על מנת שקו הבס יהיה מלודי יותר.

קיימות מספר גישות לכתיבת הרמוניה, והגישות השתנו במהלך השנים. בימי הביניים ובהמשך בתקופת הרנסאנס נכתבה המוזיקה בקווים מלודיים, בין אם מקבילים (אורגנום) ואם עצמאיים (קונטרפונקט), כאשר לכל קול נכתב קו מקביל או עצמאי (פירוש המילה הוא נקודה מול נקודה) במספר קולות. הקווים יצרו ביניהם מהלכים הרמוניים, שנוצרו בהתאם לכללים ברורים ומחמירים (קווינטות מקבילות, שהיו פופולריות בימי הביניים, יצאו לחלוטין משימוש עד סוף תקופת הרנסאנס, למעט מקרים מיוחדים).

בתקופת הבארוק פיתח המלחין יוהאן סבסטיאן באך גישה חדשנית לזמנה לליווי. באך השתמש בטריאדים ובאקורדים מרובעים בדרך כלל, והוליך את הקולות ביניהם, גם זאת לפי כללים קבועים ומפורשים. חריגה מכללים אלה יכולה להופיע בתווים זרים לאקורד, המופיעים כצלילי קישוט (פיגורטיביים) ומאפשרים גמישות מסוימת בהירמון. דוגמה לכך אפשר למצוא בכוראלים של באך, שנכתבו בדרך כלל למלודיה קיימת בסופרן (הקול העליון) או מעל בס ממוספר, שהצביע על האקורדים שצריכים לבוא מעל כל צליל. במקרים מסוימים, כתב באך הרמוניה לאותו קו סופרן בסולמות שונים ובמהלכי אקורדים שונים. כפי שניתן לראות בספר הכוראלים השלם. כוראלים הנקראים באותו שם הם בעלי סופרן זהה והרמוניה שונה. ההבדל בין הקונטרפונקט של המוטט להרמוניה של הכוראל הוא, שבמוטט יוצרים הקווים המלודיים את ההרמוניות ביניהם ואילו בכוראל, האקורדים המצטרפים זה לזה יוצרים קווים מלודיים בקולות השונים.

במודל ההרמוני הנ"ל השתמשו במוזיקה הקלאסית ובסגנונות מוזיקליים מסוימים ממשיכים להשתמש בו גם כיום. כיום מכונה הרמוניה זו הרמוניה טונאלית פונקציונלית. ההרמוניה האטונאלית שונה מיסודה, כיוון שאינה מתחשבת בטונאליות המוכרת של הסולמות, אלא בשיטה הדודקאפונית של שנים-עשר צלילים שווים בערכם או ב"שורה". מוזיקה בשיטות אלה משתמשת באקורדים מרובי צלילים ובכללים שונים לגמרי מאלה של ההרמוניה הטונאלית הקלאסית.

הגישה להרמוניה השתנתה עם הדורות, ומה שנחשב בעבר לאקורד דיסוננטי צורם, התקבל בדורות הבאים כלגיטימי, ואף דרוש לאוזן המודרנית.

אף כי הרמוניה היא תולדה של השמעת שני צלילים או יותר בבת אחת, אפשר ליצור תחושה הרמונית בקו יחיד, ודוגמה לכך יצירות רבות מתקופת הבארוק, שנכתבו לכלי מיתרים סולו, וגם אם הצלילים הכפולים נדירים בהן, בכל זאת קיימת בהן תחושה ברורה של הרמוניה.

סוגי מהלכים הרמוניים

בספרו "Structural Functions of Harmony", ארנולד שנברג מחלק את סוגי המהלכים ההרמוניים לשלושה, לפי המרווח הקיים בין דרגות האקורדים. מהלכים אלו אומצו גם על ידי פרופסור יצחק סדאי בספרו Harmony in its Systemic and Phenomenological Aspects:

• תנועה הרמונית חזקה (Dynamic) – התנועה הנפוצה ביותר בהרמוניה פונקציונלית. מהלך של קוורטה בעלייה או טרצה בירידה (שווה ערך לסקסטה בעלייה או קווינטה בירידה).

למשל, בסולם דו מז'ור: דו מז'ור – פה מז'ור (קוורטה עולה); דו מז'ור – לה מינור (טרצה יורדת).

• תנועה הרמונית חלשה (Static) – מהלך של טרצה בעלייה או קוורטה בירידה (שווה ערך לסקסטה בירידה או קווינטה בעלייה). למשל בסולם דו מז'ור: דו מז'ור – סול מז'ור (קווינטה עולה); דו מז'ור – מי מינור (טרצה עולה).
• תנועה הרמונית מודגשת (Accentuated) – מהלך של סקונדה עולה או יורדת. למשל בסולם דו מז'ור: דו מז'ור – רה מינור (סקונדה עולה); דו מז'ור – סי מוקטן (סקונדה יורדת).

בנוסףמוגדר סוג נוסף –

• תנועה הרמונית מטעה (Deceptive) – מהלך של פרימה. למשל: דו מז'ור – דו מז'ור; דו מז'ור – דו דיאז מינור; דו מז'ור – דו מינור.

מהלכים אלו מתייחסים להבחנה בין מהלכים מקובלים לחריגים במסורת המוזיקלית הטונאלית-פונקציונלית המערבית.

ראו גם

• סולם
• מונחים בתאוריית המוזיקה
• הירמון
• אופני תנודה עצמיים

קישורים חיצוניים

• הרמוניה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קובץ:National Library IL logo.svg ניתוח הרמוני (מוזיקה), דף שער בספרייה הלאומית