Jump to content
החלפת מצב תפריט
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

הסכם קלוג–בריאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסכם קלוג–בריאן
General Treaty for Renunciation of War as an Instrument of National Policy
קובץ:Pacten, SFA022825025.jpg
חותמים אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה
בלגיהבלגיה בלגיה
קובץ:Canadian Red Ensign 1921-1957.svg קנדה
צ'כיהצ'כיה צ'כוסלובקיה
צרפתצרפת צרפת
גרמניהגרמניה רפובליקת ויימאר
הודו הבריטיתהודו הבריטית הראג' הבריטי
אירלנדאירלנד אירלנד
ממלכת איטליהממלכת איטליה ממלכת איטליה
יפןיפן יפן
ניו זילנדניו זילנד ניו זילנד
הרפובליקה הפולנית השנייההרפובליקה הפולנית השנייה פולין
קובץ:Flag of South Africa (1928-1994).svg דרום אפריקה
בריטניהבריטניה בריטניה
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מתווכים צרפתצרפת אריסטיד בריאן
ארצות הבריתארצות הברית פרנק קלוג
מקום חתימה פריז
תאריך אשרור 24 ביולי 1929

הסכם קלוג–בריאן (הידוע גם בשם "ההסכם לשלום עולמי") נחתם ב-27 באוגוסט 1928 על ידי 15 מדינות. ההסכם היה הצהרה למניעת שימוש במלחמה תוקפנית ואסר על שימוש במלחמה כמדיניות לאומית למעט במקרה של הגנה עצמית.

חתימה ואשרור עריכה

טיוטה ראשונה של ההסכם הופצה בין המדינות באפריל 1928[1]. ההסכם נקרא על שם מחבריו מזכיר המדינה האמריקאי פרנק קלוג ושר החוץ הצרפתי אריסטיד בריאן. בעקבות הערות של בריטניה, הוכנס לתוך ההסכם סעיף הקובע שאם אחת המדינות פותחת במלחמה פוקעת המחויבות של שאר המדינות החתומות[2]. ביולי 1928 הופץ ההסכם בין 15 מדינות ולאחר שאלו הסכימו לחתום עליו[3] אורגן טקס החתימה בפריז[4]. לטקס החתימה הוזמנה קבוצה מצומצמת של מדינות נבחרות, ואחרות לא הוזמנו על אף בקשתן[5]. שאר המדינות הוזמנו לאשרר את ההסכם עד כניסתו לתוקף. במהלך הטקס הוקרא נוסח האמנה וחמישה עשר הנציגים חתמו על שני הנוסחים הרשמיים, באנגלית ובצרפתית[6].

חמש עשרה המדינות החתומות היו: ארצות הברית, צרפת, איטליה, יפן, גרמניה, פולין, צ'כוסלובקיה, בלגיה ושבע מדינות חבר הלאומים הבריטי: הממלכה המאוחדת, אירלנד, דרום אפריקה, הודו, אוסטרליה, קנדה וניו זילנד[7].

תאריך כניסת ההסכם לתוקף נקבע ל-24 ביולי 1929 והוא נרשם בסדרת האמנות של חבר הלאומים ב-4 בספטמבר 1929[8].

ההסכם אושר על ידי הממלכה המאוחדת ב-2 במרץ 1929[9]. בארצות הברית, ההסכם אושר על ידי הסנאט ברוב של 85 נגד 1.

לאחר החתימה הודיעו מדינות רבות על הצטרפות לאמנה. ברית המועצות הודיעה באוגוסט 1928 באיגרת מפורטת על הסכמתה להסכם, והייתה המדינה הראשונה שאשררה את ההסכם באופן רשמי, בספטמבר 1928[10]. באותו זמן הודיעו על הצטרפות גם יוגוסלביה, רומניה, פורטוגל ושווייץ[10]. בתחילת ספטמבר הודיעו על הצטרפות גם: סין, דנמרק, ליטא וטורקיה[11]. עד כניסתו לתוקף הצהירו על קבלת ההסכם גם אפגניסטן, אלבניה, אוסטריה[12], בולגריה, הרפובליקה הדומיניקנית, מצרים, אסטוניה, אתיופיה, פינלנד, גואטמלה, הונגריה, איסלנד, לטביה, ליבריה, הולנד, ניקרגואה, נורווגיה, פנמה, פרו, סיאם ושוודיה.

מאוחר יותר הצטרפו גם איראן, יוון, הונדורס, צ'ילה, לוקסמבורג, העיר החופשית דנציג, קוסטה ריקה, וונצואלה[13].

בשנת 1971 הצטרפה גם ברבדוס להסכם[14].

השפעה עריכה

חתימת ההסכם זכתה לפרסום רב בעולם ותקוות לסיום עידן המלחמה[6]. עם זאת, היו שהזהירו שחתימת ההסכם, ללא פתרון הבעיות בין המדינות, לא ימנע מלחמות[15]. נציג גרמניה ביקש, לאור חתימת ההסכם, להאיץ את פינוי המעצמות מחבל הריינוס ובריטניה וצרפת שללו זאת[16]. בעקבות ההסכם, נמנעו המדינות שהיו חתומות על ההסכם להכריז באופן רשמי על מלחמה אם פתחו בה. כך היה, בין השאר, עם הפלישה היפנית למנצ'וריה, המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה, מלחמת החורף והמערכה בפולין.

קישורים חיצוניים עריכה

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|הסכם קלוג–בריאן]] בוויקישיתוף
  • הסכם קלוג–בריאן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים עריכה