דיפילובותריאזיס
פעולות נוספות
| Dibothriocephalus latus, אחד המחוללים של דיפילובותריאזיס | |
| Dibothriocephalus latus, אחד המחוללים של דיפילובותריאזיס | |
| שמות נוספים | מחלת עקרת הבית היהודייה |
|---|---|
| תחום | מחלות זיהומיות |
| שכיחות | 20 מיליון איש ברחבי העולם |
| סיבות | שרשורים ממשפחת הדיפילובותיריים |
| גורמי סיכון | צריכת בשר דג נא |
| תסמינים | כאב בטן ואי-נוחות בטנית, עצירות או שלשול, עייפות וחולשה |
| אבחון |
זיהוי ביצים או פרוגלוטידים במיקרוסקופיה של דגימת צואה זיהוי מולקולרי |
| טיפול |
פרזיקוונטל ניקלוזאמיד |
| מניעה | הימנעות מצריכת בשר דג נא |
| סיבוכים | מחסור בוויטמין B12, חסימת מעיים |
| פרוגנוזה | טובה מאוד |
| קישורים ומאגרי מידע | |
| DiseasesDB | 29539 |
| MeSH | {{#property:P486}} |
| סיווגים | |
| ICD-10 | B70.0 |
| ICD-11 | 1F71 |
דיפילובותריאזיס היא זיהום תולעי טפילי הנגרם על ידי שרשורים שמקורם בדגים נאים, בעיקר מהסוג Dibothriocephalus, שבעבר נקרא Diphyllobothrium. הזיהום הוא לרוב אסימפטומטי, וכאשר מופיעים תסמינים הוא בדרך כלל מתבטא בתסמינים קלים בלבד,[1] שיכולים לכלול תלונות במערכת העיכול, ירידה במשקל ועייפות. במקרים נדירים עלולים להתרחש מחסור בוויטמין B12 וחסימת מעיים. הזיהום עלול להימשך זמן רב בהיעדר טיפול. דיפילובותריאזיס מאובחנת בדרך כלל על ידי חיפוש ביצים או מקטעי תולעת סרט בצואה. הטיפול הוא בתרופות נוגדות תולעים טפיליות.
אפידמיולוגיה עריכה
עדויות לקיום ביצי דיפילובותריום נמצאו בקופרוליטים המתוארכים לתקופה הנאוליתית הקדומה באירופה ובאמריקה הדרומית.[2][3] השכיחות העולמית של דיפילובותריאזיס נאמדת בכ-20 מיליון בני אדם המודבקים בשרשור,[1] כאשר הפיזור הוא כלל-עולמי, בפרט בתרבויות שבהן נהוג לצרוך דגים נאים או מומלחים, ועם נטייה לאקלים קר, כמו האקלים התת-ארקטי.[4] היסטורית, המחלה הייתה נפוצה יחסית בקרב נשים יהודיות אשר נדבקו במחלה כאשר טעמו מדג הקרפיון שממנו הכינו געפילטע פיש. הדבר הביא למחלה את הכינוי "מחלת עקרת הבית היהודייה".[5]
אטיולוגיה עריכה
דיפילובותריאזיס נגרמת ממספר סוגי שרשורים רחבים ממשפחת הדיפילובותריים, בהם Dibothriocephalus ו-Adenocephalus, אשר מקורם בדגים. עד 2017 סווגו השרשורים הללו תחת הסוג Diphyllobothrium, ומשם זה נגזר שם המחלה. מדובר במיני הטפילים הגדולים ביותר באדם, שאורכם במעי יכול להגיע ל-15 מטר ול-4,000 מקטעים. מבחינה מורפולוגית, שרשורים אלה מאופיינים בראש (scolex) בעל חריץ היצמדות בין פני השטח הגחוניים והגביים, היוצר כעין שני עלים. צוואר השרשור אחורי לראש התולעת ויתר גוף השרשור עשוי מקטעים (פרוגלוטידים) מרובים, שכל אחד מהם מכיל איברי רבייה זכריים ונקביים. ביצי השרשור אינן מעוברות בזמן ההטלה, וגודל כמה עשרות מיקרונים.[1]
הדיווח הראשון של זיהוי השרשורים הללו פורסם ב-1592 על ידי החוקר השווייצרי תדאוס דונוס בלוקרנו, אולם דונוס לא הבחין בין שרשורים אלה לשרשורים אחרים מחוללי מחלה באדם, אשר כיום משתייכים לסוג Taenia, כפי שעשה החוקר השווייצרי פליקס פלאטר ב-1602. בשנת 1758 הגדיר קרל לינאוס את השרשורים הרחבים שמקורם בדגים בשם Taenia lata.[6] לקראת סוף המאה ה-19 התבררה העברת המחלה מצריכה של דגים הנושאים את השרשור.[1]
מחזור החיים עריכה
ביצי השרשור יוצאות בצואה של המאכסן הסופי בלא עובר. כאשר הן מגיעות למקור מים הן מתעברות ובוקעות מהן פגיות מוקדמות (coracidia). ה-coracidia נאכלות על ידי סרטנאים, לרוב שטרגליים, מאכסן הביניים הראשון, ומתפתחות בגוף הסרטן לפגיות procercoid. כאשר הסרטנים נאכלים על דגיגים, מאכסן הביניים השני, ה-procercoid משתחררות מן הסרטן ומתפתחות בגוף הדג לפגיות plerocercoid. דג גדול יותר, הניזון מהדגיג מאכסן הביניים השני הוא המאכסן שדרכו התולעת מגיעה אל המאכסן הסופי, למשל האדם, שצורך את בשר הדג נא. במעי המאכסן הסופי השרשור מתפתח לצורתו הבוגרת עד מהרה, ותוך 2–6 שבועות מתחיל להטיל ביצים. מספר הביצים עשוי להגיע למיליון לשרשור ליום. משך השהות הממוצע של השרשור במעי הוא 10 שנים.
פתוגנזה עריכה
לאחר צריכת דג נא נגוע בשרשור והפיכת הפגית לשרשור בוגר, השרשור נצמד לרירית המעי באמצעות חריץ ההיצמדות הדו-צדדי שבראשו. ההיצמדות מתבצעת בעיקר במעי העקום, ובאופן פחות שכיח במעי הריק ובמקטעי מעי אחרים. לעיתים נדירות ההיצמדות תתרחש בצינורות המרה.
לשרשור יכולת לפרק את הקשר שבין ויטמין B12 לפקטור פנימי ולנצל עד 80% מהתצרוכת של ויטמין, ועל ידי כך למנוע את אפשרות הספיגה של הוויטמין, עד כדי התפתחות של מחסור בוויטמין B12 ואנמיה מגלובלסטית. הסיכון להתפתחות חסר ויטמין B12 עולה ככל שמשך המחלה ארוך יותר.[1]
תסמינים וסימנים עריכה
רוב האנשים הנגועים בשרשור אינם מרגישים בכך. כ-20% מהאנשים עם דיפילובותריאזיס חווים תלונות במערכת העיכול, לרבות כאב בטן או אי-נוחות בטנית, שלשול או עצירות. בנוסף, חלקם חווים תשישות, סחרחורת, תופעות אלרגיות ותסמינים של מחסור בוויטמין B12. כשהעומס השרשורי גבוה עלולה להיווצר חסימה מכנית של נהור המעי.
בדיקות עזר עריכה
ממצאים של אנמיה מגלובלסטית ומחסור בוויטמין B12 יכולים להופיע בבדיקות דם. במיעוט המקרים ישנה אאוזינופיליה. בהסתכלות תחת המיקרוסקופ של דגימת צואה ניתן לזהות ביצים או פרוגלוטידים. בבדיקות דימות של המעיים, אשר בהן ניתן חומר ניגוד פומי, ניתן לראות לעיתים פגם מילוי בצורת סרט בחלל המעי.
אבחנה עריכה
האבחנה מתבצעת לרוב על ידי מיקרוסקופיה של הצואה, אולם מכיוון שהפרשת הביצים בצואה אינה מתמדת, לעיתים יש צורך במספר דגימות לצורך אבחנה. זיהוי מולקולרי בבדיקות מבוססות PCR, או שיטה דומה, הולך ומתבסס כתחליף לזיהוי מיקרוסקופי.
טיפול עריכה
-praziquantel-from-xtal-3D-bs-17.png){kind=link}
פרזיקוונטל במינון של 10 מ"ג לק"ג גוף היא טיפול הבחירה בדיפילובותריאזיס, כמו גם בזיהומים שרשוריים אחרים. התרופה משרה שינויים במעטה התולעת שמאפשרים חדירה של יוני סידן לתאי השרשור, ועל ידי כך לשתק את השרשור. מנה חוזרת לפעמים מומלצת לאחר שבוע. כאשר פרזיקוונטל לא זמין, טיפול חלופי עשוי לכלול ניקלוזאמיד במינון 2 גרם במנה חד-פעמית.
בעת מחסור חמור בוויטמין B12, תוספים של הוויטמין, ראשית בזריקה תוך-שרירית, ובהמשך פומית, עשויים לתקן את ביטויי החסר ולמלא את המאגרים. חסימת מעיים מטופלת לרוב בצורה ניתוחית.
מניעה עריכה
דרך המניעה הטובה ביותר היא הקפדה על בטיחות מזון: הימנעות מצריכת דגים נאים, בפרט כאלה המגיעים ממדינות אנדמיות, בישול של דגים עד הגעתם לטמפרטורה של 55 מעלות צלזיוס ומעלה למשך חמש דקות לפחות, או לחלופין הקפאתם לטמפרטורה נמוכה מ-10- מעלות צלזיוס למשך יממה[7], יהרגו את פגיות ה-plerocercoid.[1]
קישורים חיצוניים עריכה
- דיפילובוטריום לטום, באתר אינפומד
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 6 Tomás Scholz, Hector H. Garcia, Roman Kuchta, Barbara Wicht, Update on the human broad tapeworm (genus diphyllobothrium), including clinical relevance, Clinical Microbiology Reviews 22, 2009-01, עמ' 146–160, Table of Contents doi: 10.1128/CMR.00033-08
- ^ L F Ferreira et al., The finding of eggs of Diphyllobothrium in human coprolites (4,100-1,950 B.C.) from northern Chile, Mem Inst Oswaldo Cruz. 1984 Apr-Jun;79(2):175-80.
- ^ T A Dick et al., Diphyllobothriasis: update on human cases, foci, patterns and sources of human infections and future considerations, Southeast Asian J Trop Med Public Health. 2001:32 Suppl 2:59-76.
- ^ T. Scholz, R. kuchta, Fish-borne, zoonotic cestodes (Diphyllobothrium and relatives) in cold climates: A never-ending story of neglected and (re)-emergent parasites, Food and Waterborne Parasitology, Volume 4, September 2016, Pages 23-38
- ^ Jacob Urkin, Sody Naimer, Jewish Holidays and Their Associated Medical Risks, Journal of Community Health 40, 2015-02-01, עמ' 82–87 doi: 10.1007/s10900-014-9899-6
- ^ T. Scholz et al., Broad tapeworms (Diphyllobothriidae), parasites of wildlife and humans: Recent progress and future challenges, Int J Parasitol Parasites Wildl. 2019 Apr 1;9:359–369.
- ^ דגים קפואים הנמכרים במרכולים מוחזקים בטמפרטורה של C°18-, ולכן הם בטוחים לשימוש
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.