ג'ינטה סאגאן
פעולות נוספות
| פטירה | את'רטון, ארצות הברית |
|---|---|
| פעילות בולטת | אמנסטי אינטרנשיונל, קרן אורורה |
| פרסים והוקרה |
1987 - פרס ג'פרסון לשירות הציבור 1994 - אמנסטי אינטרנשיונל הקים לכבודה, קרן לחלוקת פרסים שנתית 1996 - מדליית החירות הנשיאותית 1996 - קצינה בכירה של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה של איטליה |
ג'ינטה סאגאן (באנגלית: Ginetta Sagan; 1 ביוני 1925 – 25 באוגוסט 2000) הייתה פעילת זכויות אדם אמריקאית ילידת איטליה הידועה בעיקר בזכות עבודתה עם אמנסטי אינטרנשיונל למען אסירי מצפון.
קורות חיים עריכה
סאגאן נולדה במילאנו, איטליה, לאב קתולי ולאם יהודיה.[1] שני הוריה היו רופאים.[2] מול האנטישמיות הגואה באירופה, הוריה ארגנו עבורה מסמכים מזויפים, המזהים אותה כנוצרייה כדי להסתיר את שורשיה היהודיים.[2]
תקופת מלחמת העולם השנייה עריכה
כשסאגאן הייתה בשנות העשרה שלה, החלה מלחמת העולם השנייה, שני הוריה הפכו פעילים בתנועת ההתנגדות האיטלקית שהתנגדה לשלטון הפשיסטי. הם נעצרו ב-1943 על ידי הבריגדות השחורות (אנ') של מוסוליני.[3] אביה נורה מאוחר יותר ב"ניסיון בריחה מבוים", ואמה נשלחה לאושוויץ, שם נרצחה.[1][4]
סאגאן, אז בת שבע עשרה, כבר הייתה פעילה בתנועת ההתנגדות, ומסרה תלושי מזון ובגדים ליהודים שהסתתרו.[3] לאחר היעלמות הוריה, שימשה שליחה של כוחות ההתנגדות בצפון איטליה, וכן עזרה להדפיס ולהפיץ עלונים אנטי-ממשלתיים. באחת הפעמים התלבשה כמנקה כדי לגנוב ניירות מכתבים ממשרדי ממשלה שיוכלו לשמש לזיוף מכתבי מעבר בטוח לשווייץ.[2] בשל התנהגותה התזזיתית וקומתה הנמוכה (גובהה היה מטר וחצי),[1] קיבלה את הכינוי טופולינו ("עכבר קטן").[5]
בסוף פברואר 1945 נבגדה סאגאן על ידי מלשין בתנועה וכמו הוריה נעצרה על ידי הבריגדות השחורות.[3] במהלך 45 ימי מאסרה הוכתה, נאנסה ועונתה, והוצאתה להורג נקבעה ל-23 באפריל. בשלב מסוים, סוהר השליך לה כיכר לחם שהכילה קופסת גפרורים שבתוכה כתובה המילה קוראג'ו (coraggio, "אומץ"), רגע שיניע הרבה מעבודתה המאוחרת למען אסירים.[5] ביום המתוכנן להוצאתה להורג, הוכתה על ידי השומרים בווילה בסונדריו, כאשר זוג קצינים גרמנים אילצו את שוביה האיטלקים לשחרר אותה למעצר. מאוחר יותר נזכרה שצפתה בכוכבים מחלון מכוניתם וחשבה, "לעולם לא אראה עוד שחר". הגרמנים התגלו כעריקים נאצים ששיתפו פעולה עם חבריה להתנגדות, והעבירו את סאגאן בשלום לבית חולים קתולי.[1] עד סוף חייה, חגגה סאגאן מדי שנה את תאריך שחרורה ב-23 באפריל.[5]
לאחר המלחמה עריכה
לאחר שהתאוששה, גרה בפריז זמן מה עם הסנדק שלה, ולמדה בסורבון.[4] בשנת 1951 היגרה לארצות הברית כדי ללמוד באוניברסיטת אילינוי בשיקגו, לתואר מתקדם בהתפתחות הילד. בעודה שם, פגשה את לאונרד סאגאן, אז סטודנט צעיר לרפואה. בני הזוג נישאו בשנה שלאחר מכן.[3] לאחר נישואיהם, עברו לוושינגטון הבירה לצורך עבודתו של לאונרד. סאגאן עבדה במשרה חלקית בהוראת שיעורי בישול לנשות חברי הקונגרס האמריקאי.[1]
חיים אישיים עריכה
בני הזוג חיו גם בבוסטון וביפן לפני שהתיישבו באת'רטון (אנ'), קליפורניה, ב-1968. לאונרד נפטר ב-1997.
סאגאן המשיכה להתגורר שם עד מותה מסרטן ב-25 באוגוסט 2000. הותירה אחריה שלושה בנים - דאנקן, לורינג וסטיוארט.[3]
פעילות באמנסטי אינטרנשיונל עריכה
למרות שאמנסטי אינטרנשיונל (AI) נהנה ממוניטין הולך וגדל בבריטניה, הארגון כמעט ולא היה מוכר בארצות הברית בשלב זה. עד 1968 הוקמו שמונה עשר סניפים של AI USA, כולם במזרח ארצות הברית, בהיקף של פחות מאלף חברים.[1] סאגאן הייתה מעורבת בארגון בוושינגטון הבירה, וכשהגיעה לאת'רטון, הקימה את הסניף ה-19 בארצות הברית, וערכה את פגישותיו בסלון ביתה. מאוחר יותר גדל הסניף למשרד האזורי הראשון של AI USA בחוף המערבי.[4]
ב-1971 ארגנה סאגאן קונצרט עם הזמרת ג'ואן באאז, אחת משכנותיה באת'רטון, במטרה לגייס כסף לאסירים פוליטיים יוונים; הקונצרט משך יותר מ-10,000 איש.[1] בזיכרונותיה תיארה באאז את סאגאן, במהלך התקופה כבעלת "מתנות של מוח פעיל, אהבה לחיים וליופי, רוח בלתי ניתנת לביטול ואמונה באנשים כמו זו של אנה פרנק".[6] בשלוש השנים שלאחר מכן, נסעה סאגאן ברחבי המערב האמריקאי, וייסדה עוד 75 סניפים של הארגון. עד 1978, מספר החברים ב־AI USA גדל ל-70,000, יותר מפי 100 מזה של עשור קודם לכן. מאוחר יותר ייחס דובר AI USA לסאגאן את העשייה הרבה ביותר, מכל אחד אחר, כדי להקים את אמנסטי אינטרנשיונל בארצות הברית, והוסיף כי "אני חושב שהיא כנראה ארגנה יותר אנשים מכל אחד אחר בתנועת זכויות האדם בעולם".[1] היא גם ייסדה את הניוזלטר הראשון של הארגון, Matchbox, בשנת 1973.[1]
בשנות ה-70 הפכה סאגאן לדמות שעוררה התנגדות בתחילה מימין ומאוחר יותר משמאל, כאשר היא ובאאז העבירו את המיקוד שלהם ממחאה על התעללויות של כוחות אמריקאים במלחמת וייטנאם למחאה על ההתעללות במחנות החינוך מחדש (אנ') של צפון וייטנאם בעקבות המלחמה.[7] אחד מעמיתיה זוכר שפעילים אחרים נגד המלחמה "זעמו" על כך שסאגאן מבקרת את המשטר הקומוניסטי החדש בווייטנאם באותם מונחים בהם השתמשה למתוח ביקורת על הכוחות המזוינים של ארצות הברית.[5] סאגאן הואשמה מאוחר יותר שהיא פשיסטית או פעילת CIA סמויה.[2] במהלך העשור הבא, תמכה גם באסירים בצ'ילה, ברית המועצות, פולין ויוון.[1] היא כיהנה במועצת המנהלים הלאומית של AI USA מ-1983 עד 1987. בשנת 1994 נבחרה ליו"ר הכבוד של הארגון בארצות הברית.[8]
בנוסף לעבודתה עם אמנסטי אינטרנשיונל, ייסדה סאגאן את קרן אורורה, אשר חוקרת ומפרסמת מקרים של הפרת זכויות אדם.[3]
פרסים עריכה
בשנת 1987 זכתה סאגאן בפרס ג'פרסון לשירות הציבור (אנ') בקטגוריית "השירות הציבורי הגדול ביותר לטובת המקופחים".[9]
בשנת 1996 העניק נשיא ארצות הברית ביל קלינטון את מדליית החירות הנשיאותית לסאגאן. לדבריו, "שמה של ג'ינטה סאגאן הוא שם נרדף למאבק למען זכויות אדם ברחבי העולם. היא מייצגת לכלל, את ניצחון הרוח האנושית על העריצות".[10]
באותה שנה, הוענק לה פרס מסדר ההצטיינות של הרפובליקה של איטליה, הכבוד הגבוה ביותר של איטליה.[2][8]
אמנסטי אינטרנשיונל הקים לכבודה את הקרן לחלוקת פרסים שנתית על שם ג'ינטה סאגאן.
קרן ג'ינטה סאגאן עריכה
אמנסטי אינטרנשיונל הקים את קרן ג'ינטה סאגאן ב-1994 לכבודה של סאגאן. הקרן מעניקה פרס שנתי בסך 20,000 דולר לאישה או נשים "הפועלות להגנה על חירותם וחייהם של נשים וילדים באזורים שבהם הפרות זכויות אדם נפוצות".[10]
זוכות הפרס[11] עריכה
- 2019: ויקטוריה ניאנג'ורה, אוגנדה; מליקה אבובקרובה, רוסיה
- 2018: דורותי נג'מנזה, ניגריה
- 2017: Charon Asetoyer, קומנצ'י אומת
- 2016: ז'וליאן לוסנג', הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו
- 2015: אמל ח'ליפה הבני, סודן
- 2014: מגדה אלי וסוזן פיאד, מצרים[12]
- 2012: ג'ני ויליאמס, זימבבואה
- 2010: רבקה מסיקה קצובה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו
- 2009: יולנדה בסרה וגה, קולומביה
- 2008: בטי מאקוני, זימבבואה
- 2007: לידיה קאצ'ו ריביירו, מקסיקו
- 2006: ליליאנה רייצ'ביץ', סרביה ומונטנגרו
- 2005: הווא אדן מוחמד, סומליה
- 2004: נבהת עכו, טורקיה
- 2003: סוניה פייר, הרפובליקה הדומיניקנית
- 2002: ג'נין מוקנירווה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו
- 2000: הלן אקונגו, אוגנדה; ג'וליה טמאיו לאון, פרו; Hina Jilani, פקיסטן
- 1999: סימה וואלי, אפגניסטן
- 1999: אדריאנה פורטילו-בארטו, אל סלבדור
- 1998: ביאטריס מוקנסינגה, רואנדה
- 1997: מנגלה שארמה, בהוטן
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ 1 2 3 4 5 שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ 1 2 3 4 5 6 שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ 1 2 3 David Perlman, Ginetta Sagan -- Longtime Human Rights Activist, sfgate, Aug 29 2000
- ^ 1 2 3 4 שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ Sagan, Ginetta, "Vietnam’s Postwar Hell," Newsweek, May 3, 1982, p. 13.
- ^ 1 2 שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ 1 2 שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ Ginetta Sagan Award Winners Amnesty International
- ^ Finetta Saga Award winners, AmnestyUSA, REtrieved 9 May 2016