בית דוידוף
פעולות נוספות
| [[File:{{#property:P18}}|220px]] | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| על שם | יוסף דוידוף |
בית דוידוף הוא אחד הבתים הבולטים בארכיטקטורה המיוחדת שלהם בשכונת הבוכרים בירושלים ומצוי ברחוב דוד - רחובות הבוכרים 10. הבית נבנה בראשית המאה העשרים בידי יוסף דוידוף על פי דגם ביתו בעירו טשקנט. לאחר פטירתו שכנה בית בשנות ה-20 הגימנסיה העברית ואחרי שעברה למבנה חדש בשכונת רחביה היה במקום בית ספר מקצועי של רשת עמל עד היום משמש הבית לצורכי ציבור וכיום שוכן בו המינהל הקהילתי בוכרים-גאולה.
בונה הבית - יוסף דוידוף עריכה
יוסף דוידוף (1914-1855) היה בנו של יהודה בן דוד מן העיר שהרי-סבז אשר כונה "יהוד כלאנתר" כלומר יהודה הנשיא. האב היה איש אמיד ובעל עמדה ציבורית בקרב עדתו. יוסף היה אחד מששת בניו של יהודה. משהרי-סבז עבר יהודה לסמרקנד. "יהוד כלנתר" היה ממייסדיה הראשונים של שכונת הבוכרים בירושלים ומראשוני בוני הבתים בשכונה, ועזר בהפצתו של רעיון רכישת מגרשים בשכונה בקרב יהודי אסיה התיכונה.[1] האב נודע בנדיבותו בעת המחסור במים בעיר כאשר חילק מים חינם לתושבי השכונה מן הבור שבחצרו.[2] בנו יוסף כונה על שם אביו "יוסוף יהוד".
בשנת 1864 עברה משפחת דוידוף מסמרקנד לטשקנט, עיר בה חיו אז רק כ-24 משפחות יהודים. גם שם שימש יהודה אביו של יוסף ככלנתר העדה,[3] לימים גם יוסף היה אחד ממנהיגי הקהילה היהודית בטשקנט.[4]
בהיותר בן 18 שנים החל גם יוסף לסחור בבדי טקסטיל. הוא עבר על סוסו בכפרי הסביבה, בירידים ובבזארים. לימים החל להרחיב את עסקיו והתפתח בכוון גידול כותנה תוך שהוא יוצר קשרים מסחריים עם תעשייני טקסטיל במוסקבה. הוא ייבא זרעי כותנה מאמריקה וכדי לממן את הפועלים שעבדו בשדות הכותנה הוא קיבל אשראי מהבנקים. במרוצת הזמן היה יוסף אחד הראשונים לבנות מנפטה ("זבאד"), בית חרושת לניפוי כותנה. הוא ייסד חברה ששמה יצא למרחוק ושמה "טורגובי-דום יוסף דוידוב ושות'".
בשנת 1908 הגנרל הרוסי סמסונוב, מושל האזור, גרם להגשת תלונה נגד יוסף דוידוף בעוון עושק כביכול של מוסלמי אשר עסק עמו במסחר. דוידוף שהיה בטוח ביושרו לקח להגנתו את הסניגור שייצג בהצלחה את מנחם מנדל בייליס ואכן התלונה נגדו בוטלה.
בשנת 1918 כבר היו ל"טורגובי-דום" של יוסף דוידוף ארבע מנפטות בארבעה מקוומות שונים. עסקי החברה של יוסף התרחבו הן בשטח המסחר והן בשטח התעשייה והייצור. הוא שילב בעסקיו את בני משפחתו ואת בנו הבכור יונה שלח לגור במוסקב על מנת לנהל שם את העסקים הקשורים בתעשיינים הרוסים. גידולי הכותנה הלכו והתפתחו, ויוסף הרחיב את מפעליו והקים עשרות מנפטות. לצד אלה הוא גם בנה מפעל לייצור בירה, רכש תחנות חשמל, ונטע אלפי דונמים של בוסתני פירות נשירים. ביוזמה וכישרון רב הפך יוסף דוידוף לאדם אמיד ביותר אשר נמנה עם העשירים שביהודים הבוכרים.
לצד פעילותו הכלכלית שמר יוסף על יהדותו בקפידה והיה פעיל בקרב הקהילה. כציוני וירא שמיים, עלה יוסף מידי שלוש שנים לרגל לירושלים, וכפי שעשה אביו בשעתו אף בנה אף הוא בית בשכונת הבוכרים בעיר, בית אשר נועד במקור לשמש אותו ואת בני משפחתו הענפה בעת עליותיהם לרגל. יוסף אף השפיע על חבריו וקרוביו לקנות מגרשים בשכונה ולבנות בה את בתיהם.[5] מלבד בית זה היו בבעלותו מגרשים נוספים בסמוך, ובהם זה שעליו בנה בראשית תקופת המנדט הבריטי מכון הארי פישל.
באהבתו הרבה לארץ ישראל הוא שלח תרומות למוסדות חסדר, חינוך ובריאות בירושלים.[6]
בשנת 1914 החליט יוסף לעלות ארצה על מנת להשתקע בה. הוא עלה עם רעייתו ושני ילדיו הצעירים אבא וזינה לירושלים וגר בביתו, אולם הוא הספיק לגור בביתו מספר חודשים ונפטר בעיר הקודש באותה שנה.
מבנהו המיוחד של בית דוידוף עריכה
לפני מלחמת העולם הראשונה בנה יוסף דוידוף בשכונת הבוכרים את ביתו המפואר שהוא בעל הארכיטקטורה יוצאת הדופן. זהו בית גדול אשר הופעתו מושכת עד היום תשומת לב רבה. הבית נמצא במרכז השכונה והוא בולט בגגו הכפול והגבוה.[7] בבית דוידוף תריסר חדרים והוא נבנה על לפי תוכנית חווילתו של יוסף בעירו טשקנט.[8]
העיתונאי יהודה האזרחי תיאר כך את הבית:
"היה זה בית נאה ... אף כי משונה במקצת במראהו: בנין שכל אחד מחלונותיו ומדלתותיו – מכותר בתבליט הדור ... והבניין הוא מעיקרו בן דיוטה אחת מחופה גג רעפים אדומים, אלא שלפתע כאילו נמלך בדעתו והצמיח מתוך הגג דיוטה נוספת, כעין עליה מרכזית, אף היא מחופה בגג רעפים משלה, גבוה יותר ...".[9]
הבית בעל צורה מלבנית, בן קומה אחת, קומת מרתף וחלל גג דו-קומתי. תוכנית הבניין מתבססת על חדר מרכזי גדול (6X17 מטר) שסביבו סדרת חדרים ומרפסת מקורה, הנפתחת מכיוון צפון. המרכיב הארכיטקטוני הבולט ביותר בבית הוא הגג הכפול שגובהו כ-8 מטר (כמעט פי 1.5 מגובה חלל הבית). לחלל הגג אין שימוש פונקציונלי (פרט למחסן) ומטרתו היחידה היא עיצובית היוצרת מכין כתר למבנה. גג הרעפים הכפול אופייני למבנים אירופאים.
בבניין סיגנונות אדריכליים שונים כשהבולט בניהם הוא הרנסאנס האיטלקי, דבר זה בולט במיוחד בחזית המזרחית ובחזית הכניסה בהם סדרת חלונות המעוטרים בכרכוב משולש בולט, הנתמכים בצדיהם בעמודים בעלי כותרות מעוטרות בצמחים ובצדדיהם מגיני דוד.
החלונות נראים סימטריים אך המרחקים ביניהם אינם זהים. בין החלונות ומעליהם קיימים חלונות עליונים עגולים המזכירים סגנון בניה מוסלמי מקומי.
התקרה עשויה קורות ברזל. הפאר הפנימי מודגש על ידי החללים הגבוהים המגיעים לכדי 5 מטר. על התקרות תבליטי גבס ובכללם מגיני דוד ודוגמאות גאומטריות. הריצוף עשוי דוגמאות גאומטריות צבעוניות ולדלתות גילופי פרחים ודוגמאות גאומטריות.
על פי צורת הבנייה ניכרת השפעה איטלקית.[10]
תולדות בית דוידוף עריכה
הבית נבנה בראשית המאה העשרים על ידי יוסף דוידוף, שנמנה עם עשירי בוכרה ומנהיגי הקהילה בסמרקאנד. מלכתחילה בנה את ביתו בשכונה שלא על מנת לגור בו באורח קבע, וכמו יהודים רבים מן העשירים הבוכרים הוא נשאר לנהל את עסקיו בחו"ל, רק לעת זקנה, בשנת 1914 עלה יוסף דוידוף להשתקע בירושלים והספיק להתגורר בבניין חודשים ספורים בלבד עד שנפטר. מצבה הכספי של המשפיה התערער עקב ניתוק הקשר עם רוסיה בעת מלחמת העולם הראשונה ועל כן לאחר המלחמה לא יכלו בני המשפחה להחזיק בבית המופאר והוא הושכר לגימנסיה העברית (עד לנדידתה לרחביה), ובה למדו מרבית בני השכונה.[11]
כעשר שנים לאחר שעזבה הגימנסיה את הבית, במפקד 1939 נרשם כי הבית מאוכלס בארבע משפחות מילדיו של יוסף דוידוף, הבנים רחמים ואבא והבנות שרה וזינה עם בעליהם, וכן משפחות נוספות ששכרו בו מקום מגורים.[6]
לימים הבניין שוקם, חזיתו נוקתה, גגו הכפול הוחלף בגג אחר, ופנים הבית שופץ בחן רב. הארכיטקט הירושלמי איציק לייבנד אחראי לשימור ולחידוש הבית כיום.
הבית עלה לכותרות בשנת 1981 במסגרת המאבק בין חילונים לחרדים על צביונה העתידי של השכונה. ישיבת "אור שמח" ביקשה לקבל את הבניין לצרכיה, זאת בניגוד לתוכנית העירייה להקים במקום מרכז קהילתי.
כיום משמש בית דוידוף לצורכי ציבור ושוכן בו המינהל הקהילתי בוכרים-גאולה.
לקריאה נוספת עריכה
- דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים, שכונות ובנייני ציבור יהודיים מחוץ לחומות 1914-1860, ירושלים 1987.
- יהושע בן-אריה, ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט, כרך שלישי, ירושלים 2011.
Imanuel Rybakov, The Bukharian Jewish Merchant Class, New York, 2017
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ שלמה חיים אשרוב, מסמרקנד עד פתח-תקוה, זכרונות מעפיל בוכארי, תל אביב, 1977, עמ' 46.
- ^ בנימין בן דוד, יזמים כלכליים בקרב יהודי בוכארה, זכרונות נתן דוידוף, בני-ברק 1997, עמ' 18.
- ^ מ. אשל (אצ'ילדי), גלריה, דמויות של ראשי יהדות בוכארא, יפו (ללא שנת הוצאה), עמ' 99.
- ^ בנימין בן דוד, יזמים כלכליים בקרב יהודי בוכארה, זכרונות נתן דוידוף, בני-ברק 1997, עמ' 28.
- ^ מ. אשל (אצ'ילדי), גלריה, דמויות של ראשי יהדות בוכארא, יפו (ללא שנת הוצאה), עמ' 99, 102.
- ^ 1 2 יהושע בן-אריה, ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט, כרך שלישי, ירושלים 2011, עמ' 1415.
- ^ דרור ורמן, הבוכארים ושכונתם בירושלים, ירושלים 1991, עמ' 83-82.
- ^ מ. אשל (אצ'ילדי), גלריה, דמויות של ראשי יהדות בוכארא, יפו (ללא שנת הוצאה), עמ' 102.
- ^ יהודה האזרחי, עיר אבן ושמים, תל אביב 1968, עמ' 115.
- ^ דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים, שכונות ובנייני ציבור יהודיים מחוץ לחומות 1914-1860, ירושלים 1987, עמ' 240.
- ^ נ. טג'ר, תולדות יהודי בוכרה (משנת 600 עד 1970), תל אביב 1971, עמ' 26-25