בטינו ריקאסולי
פעולות נוספות
| ריקאסולי בדיוקן משנת 1880. | |||||||
| ריקאסולי בדיוקן משנת 1880. | |||||||
| לידה |
9 במרץ 1809 פירנצה, הקיסרות הצרפתית הראשונה הקיסרות הראשונה | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
23 באוקטובר 1880 (בגיל 71) ברוליו, סיינה, ממלכת איטליה ממלכת איטליה | ||||||
| מדינה | ממלכת איטליה ממלכת איטליה | ||||||
| מפלגה | סיעת הימין | ||||||
| בת זוג | אנה בונקורסי | ||||||
| חתימה | קובץ:Bettino Ricasoli Signature.svg | ||||||
| |||||||
| |||||||
.svg){kind=link}
.svg){kind=link}
בטינו ריקאסולי (באיטלקית: Bettino Ricasoli; 9 במרץ 1809 – 23 באוקטובר 1880), רוזן ברוליו הראשון וברון ריקאסולי השני היה מדינאי ופוליטיקאי איטלקי שהיה מעורב באיחוד איטליה וכיהן בתור ראש ממשלת איטליה ה-2 וה-7. ירש את קמילו בנסו די קאבור בראשות הממשלה ב-1861.
ביוגרפיה עריכה
בטינו ריקאסולי נולד בפירנצה, הקיסרות הצרפתית הראשונה, ב-19 במרץ 1809, למשפחת אצולה אמידה. בגיל שמונה עשרה התייתם מהוריו, והיה נתון למספר שנים לאפוטרופוסות של פרדיננד השלישי, הדוכס הגדול של טוסקנה. בשנת 1847 ייסד את כתב העת "לה פטריה" (האומה), ופנה ללאופולד השני, הדוכס הגדול של טוסקנה במנשר המציע "תרופות לקשיי המדינה". בשנת 1848 נבחר לגונפאלונייר של פירנצה (Gonfaloniere) משרה ציבורית יוקרתית שהנושא בה היה מעורב במנהל העיר, אך התפטר מתוקף הנטיות האנטי-ליברליות של הדוכס הגדול. כשר הפנים של דוכסות טוסקנה הגדולה בשנת 1859 הוא קידם את הליך איחוד טוסקנה עם ממלכת סרדיניה (חלק מתוך איחוד איטליה), שהתקיים במהלך 12 במרץ 1860. נבחר לסגן ראש ממשלת איטליה בשנת 1861, ובתוך 10 שבועות הוא ירש את קמילו בנסו די קאבור בראשות הממשלה תחת ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה.
כראש ממשלה הוא קבע רפורמה מנהלית בשורות המתנדבים לצבאו של ג'וזפה גריבלדי וארגן אותם לכדי צבא סדיר, ביטל את צו הגלות נגד ג'וזפה מציני וניסה להתפייס עם מדינת האפיפיור; אך מאמציו הפכו לבלתי יעילים על ידי אי הכרתו של האפיפיור פיוס התשיעי בריבונות של ממלכת איטליה. תוך זלזול בתככים הפוליטיים של יריביו מהאופוזיציה, מצא עצמו חייב בשנת 1862 להתפטר מתפקידו בהצבעת אי-אמון, אך חזר לשלטון בשנת 1866. בהזדמנות זו סירב להצעתו של נפוליאון השלישי להעניק את ממלכת לומברדיה-ונציה לאיטליה, בתנאי שאיטליה תנטוש את הברית שלה עם ממלכת פרוסיה. עם עזיבת הכוחות הצרפתים את רומא בסוף 1866 הוא שוב ניסה לפייס את הוותיקן עם ועידה, שבמהלכה הציע כי איטליה תחזיר לכנסייה את רכוש המסדרים הדתיים המדוכאים בתמורה לתשלום הדרגתי של 24,000,000 ליש"ט. על מנת להרגיע את הוותיקן הוא העלה את התשלומים שנדרשו מבישופים שלא הוכרו בידי הכנסייה עבור הממשלה האיטלקית. הוותיקן קיבל את הצעתו, אך הלשכה האיטלקית הוכיחה את עצמה כעקשנית, ועל אף שפורקה על ידי ריקאסולי, שבה עוינת יותר מבעבר דרך התמיכה בה מתוך הפרלמנט האיטלקי. מבלי לחכות להצעת אי-אמון, התפטר ריקאסולי מתפקידו ומאז למעשה נעלם מהחיים הפוליטיים, כשהוא הוסיף לדבר בלשכת בית הנבחרים רק במקרים נדירים מאוחר יותר.
הוא נפטר בברוגליו, איפה שהייתה ממוקמת אחוזתו, ב-23 באוקטובר 1880. חייו הפרטיים והקריירה הציבורית שלו התאפיינו בתדמית של יושרה פוליטית, ובצניעות פרטית שהקנתה לו את הכינוי של "ברון הברזל" (il Barone di ferro). הוא זכה לתמיכה במגוון מגזינים באיטליה (לדוגמה: הפיסקייטו). למרות כישלון התוכנית שלו להשגת פשרה עם הכנסייה, הוא נשאר דמות בולטת באיחוד איטליה.
קישורים חיצוניים עריכה
- בטינו ריקאסולי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- בטינו ריקאסולי, באתר Geni (באנגלית)
.svg){kind=link}
