Jump to content
החלפת מצב חיפוש
החלפת מצב תפריט
450K‏
15
3
1M‏
Pinkas
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

אלפרד שניטקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פעולות נוספות
אלפרד שניטקה
פרופיל ב-IMDb

אַלְפְרֶד גָּארִיֵּבִיץ' שְׁנִיטְקֶה (ברוסית: Альфред Гарриевич Шнитке; ‏24 בנובמבר 1934 - 3 באוגוסט 1998) היה מלחין סובייטי ממוצא יהודי-גרמני. המוזיקה המוקדמת של שניטקה מושפעת למדי מן הסגנון של דמיטרי שוסטקוביץ'. הוא פיתח את הטכניקה הפוליסטייליסטית שלו ביצירות כגון הסימפוניה הראשונה (הולחנה בין השנים 1969 ו-1972) והקונצ'רטו גרוסו מס' 1 (הולחן ב-1977). משנת 1980 ואילך המוזיקה של שניטקה החלה ליהנות ממוניטין גם מחוץ לגבולות ברית המועצות. בשנות השמונים הלחין שלוש רביעיות מיתרים, שלישיית מיתרים (1985), הבלט "פר גינט" (1985-1987), הסימפוניות מס' 3, 4 ו- 5, קונצ'רטו לוויולה ולתזמורת (1985) והקונצ'רטו הראשון לצ'לו ולתזמורת (1985-1986). בשעה שמצבו הבריאותי מתדרדר, המוזיקה של שניטקה איבדה את המוחצנות של סגנונו הפוליסטייליסטי, ונטתה לשאת גוון מופנם ועגמומי יותר.

חייו ויצירתו עריכה

אביו של שניטקה היה יהודי שנולד בפרנקפורט, והיגר לברית המועצות בצעירותו. אמו נולדה ברוסיה למשפחה ממוצא גרמני.

אלפרד שניטקה נולד בעיר אנגלס. אביו, הארי מקסימיליאן שניטקה, נולד בפרנקפורט שבגרמניה במשפחה יהודית. בשנת 1927 היגרה משפחתו לברית המועצות. אימו, מריה פוגל, הייתה בת למשפחה גרמנית ונולדה ברוסיה. אלפרד שניטקה החל ללמוד מוזיקה בשנת 1946 בווינה, שאליה אביו נשלח לעבוד ככתב עיתונאי וכמתרגם.

בשנת 1948, עברה המשפחה להתגורר במוסקבה. שניטקה השלים את לימודיו בקונסרבטוריון של מוסקבה בשנת 1961, ועבד שם בהוראת המוזיקה בין השנים 1962 ו-1972. פרנסתו העיקרית של שניטקה באה מכתיבת מוזיקה לסרטים, והוא הלחין קרוב ל-70 פרטיטורות לסרטים במשך 30 שנה. בשנת 1980 הוטבל שניטקה לנצרות קתולית והחזיק בדעות מיסטיות. לדעות אלה הייתה השפעה רבה על המוזיקה החדשה שהוציא תחת ידיו.

קובץ:Alfred schnittke.jpg
פורטרט מ-"חיי אלפרד שניטקה" מאת רג'ינלד גריי, 1972. אוסף האקדמיה הרוסית למוזיקה, לונדון, בריטניה.

כמלחין נונקונפורמיסט, שניטקה היה קורבן מזדמן של הביורוקרטיה הסובייטית. הסימפוניה הראשונה שלו הוחרמה על ידי איגוד הקומפוזיטורים הסובייטי, ולאחר הימנעותו מהצבעה באיגוד בשנת 1980, נאסר עליו לצאת מגבולות ברית המועצות. בשנת 1985, סבל המלחין מהתקף שבץ שהותירו בתרדמת, והוא הוכרז כמת קליני כמה פעמים, אך לאחר זמן-מה שב לאיתנו והמשיך להלחין. ב-1990, בעקבות הפרסטרויקה וההקלות שנלוו לה בתקופת שלטונו של גורבצ'וב, עזב שניטקה את רוסיה והתיישב בהמבורג. מצבו הבריאותי נשאר רעוע, והתקפי שבץ נוספים תקפו אותו, עד לפטירתו ב-3 באוגוסט 1998. שניטקה נקבר בבית העלמין נובודוויצ'יה שבמוסקבה.

מוזיקה עריכה

המוזיקה המוקדמת של שניטקה מושפעת מאוד מזו של שוסטקוביץ', אך לאחר ביקורו של המלחין האיטלקי לואיג'י נונו בברית המועצות, אימץ שניטקה את הטכניקה הסריאלית ביצירות כגון "מוזיקה לפסנתר ולתזמורת קאמרית" משנת 1964. אף-על-פי-כן, חש עד מהרה חוסר שביעות-רצון ממה שכינה "פולחן נעורים של התנזרות סריאלית", והוא עבר להלחין בשיטה חדשה שכונתה "פוליסטייליזם", ובה סגנונות שונים מן העבר ומן ההווה מתלכדים יחדיו ויוצרים סגסוגת מוזיקלית חדשה (המלחין כתב בין השאר: "המטרה של חיי היא לשלב בין מוזיקה רצינית למוזיקה קלה, ולא אכפת לי לעבוד כמו חמור כל עוד אני מממש אותה"). היצירה הקונצרטית הראשונה שלו שמשתמשת בטכניקה הפוליסטייליסטית הייתה הסונאטה השנייה לכינור ולפסנתר "Quasi una sonata", משנת 1968, אך ההשפעה של המוזיקה שלו לסרטים ניכרת מכך שיצירה קונצרטית זו שואלת חומר ששימש גם לפסקול ששניטקה הלחין מוקדם יותר לסרט האנימציה הקצר "מפוח הזכוכית". שניטקה המשיך לפתח את הטכניקה הפוליסטייליסית ביצירות כמו הסימפוניה הראשונה (1972-1969) והקונצ'רטו גרוסו מס' 1 (1977), אך הלחין גם יצירות אחידות יותר בסגנונן, כגון החמישייה לפסנתר ולכלי-קשת (1976-1972), שנכתבה לזכר אמו.

בשנות השמונים, המוזיקה של שניטקה התפרסמה יותר מחוץ לגבולות ברית המועצות, בחלק מן המקרים הודות למוזיקאים סובייטים מהגרים שניגנו מיצירותיו, ביניהם הכנרים גדעון קרמר ומארק לובוצקי. על אף חולי ממושך, הלחין שניטקה מספר רב של יצירות, מן החשובות שבהן שתי רביעיות מיתרים (מס' 2 ו-3), שלישיית מיתרים (1985), קנטטת פאוסט (1983), ששולבה לאחר מכן באופרה שלו "הסיפור של ד. יוהאן פאוסט", הבלט "פר גינט" (1987-1985), סימפוניות מס' 3, 4 ו-5 (כאשר האחרונה שבהן נודעת גם כקונצ'רטו גרוסו מס' 4), הקונצ'רטו לוויולה (1985) והקונצ'רטו הראשון לצ'לו (1986-1985).

בשעה שמצבו הבריאותי ממשיך להתדרדר, המוזיקה של שניטקה נעשתה עגמומית יותר, מופנמת יותר. רביעיית המיתרים הרביעית משנת 1989 והסימפוניות מס' 6, 7 ו-8 מהשנים 1992 עד 1994 הן דוגמה טובה לכך. חלק מחוקרי המוזיקה של שניטקה טוענים שהיצירות האחרונות הן אלו שיוכרו בסופו של דבר כמשפיעות ביותר מבין עבודותיו. בשנת 1992 הוא כתב אופרה על בסיס סיפור של ויקטור ירופייב שהוצגה באמסטרדם. התקפת שבץ נוספת, בשנת 1994, הותירה את שניטקה משותק כמעט לחלוטין, בלי יכולת של ממש להלחין, אף-על-פי שכמה יצירות קצרות פורסמו בשנת 1997. נוסף על אלה, פורסמה הסימפוניה התשיעית, אך כתב-היד שלה היה כמעט בלתי-קריא, עקב קושיו של המלחין לכתוב ביד שמאל. הסימפוניה הזו בוצעה לראשונה ב-19 ביוני 1998, לאחר שפוענחה, אך גם "תוקנה" לביצוע על ידי גנאדי רוז'דסטוונסקי, המנצח של הבכורה. הבכורה הוקלטה ושניטקה האזין לסימפוניה זמן קצר לפני מותו, וביקש לאחר מכן לדחות את הוצאתה לאור. לאחר מותו, פוענחה הפרטיטורה פעם נוספת, על ידי ניקולאי קורנדוף, שמת לפני שהספיק להשלים את העבודה. המשך העבודה נעשה על ידי אלכסנדר ראסקאטוב. בגרסה זו ניתן לבצע את שלושת פרקי הסימפוניה התזמורתיים של שניטקה יחד עם פרק רביעי מקהלתי, שנכתב על ידי ראסקאטוב לזכר המלחין. ביצוע הבכורה של גרסת קורנדוף-ראסקאטוב נערך בדרזדן, ב-16 ביוני 2007.

קישורים חיצוניים עריכה

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|אלפרד שניטקה]] בוויקישיתוף
אוחזר מתוך "https://www.yisraelpedia.com/index.php?title=אלפרד_שניטקה&oldid=43882"