אבחון ציורי ילדים
פעולות נוספות
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ליקויים בביבליוגרפיה: ברוב ההפניות מצוין הקיצור הביבליוגרפי בלבד ללא פרטי המקור; אין הפניות לעמודים ספציפיים.
| ||
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ליקויים בביבליוגרפיה: ברוב ההפניות מצוין הקיצור הביבליוגרפי בלבד ללא פרטי המקור; אין הפניות לעמודים ספציפיים. | |
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
| ||
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
אִבְחוּן צִיּוּרֵי יְלָדִים הוא שיטת מדידה והערכה פסאודו-מדעית[1] (כלומר, היא אינה עומדת בקריטריוניום המדעיים המקובלים) מהמסורת הגרפולוגית. בשיטה זו נעזרים הבוחנים בציורי ילדים לצורך ניתוח אישיותם. אך למרות הטענות הפופולריות לגבי יכולת האבחון של השיטה, אין לה תמיכה מחקרית.[1] המשתמשים בשיטה טוענים כי היא מסייעת באבחון בעיות בתחומים הקשורים לגוף, לנפש, להתפתחות הקוגניטיבית וליחסים של הילדים עם סביבתם הקרובה. לטענתם, באמצעות הציורים ניתן לקבל תמונה רחבה ומעמיקה לגבי האופן בו ילדים חווים את העולם שסביבם. שיטה זו נמצאת לעיתים בשימוש אצל מטפלים באמנות. המאמינים בשיטה מצביעים על כך שילדים צעירים לפעמים מתקשים לבטא את עצמם בצורה מילולית, וטוענים שציור משקף את עולמו הפנימי הילד, מה שמאפשר איצור חוזקות, חולשות, ומצוקות.
התפתחות ציורי ילדים עריכה
- קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – התפתחות ציורי ילדים
לדעת התומכים השיטה, ציור היא יכולת המתפתחת במקביל להתפתחות הפיזית והרגשית של הילד, ולכן ניתן ללמוד על התפתחות הילד באמצעות ניתוח הציורים. הציור הראשוני של ילד בגיל שנתיים בערך הור בדרך כלל שרבוט. בשרבוט באה הדינמיקה הפנימית של הילד לידי ביטוי גרפי. על פי השיטה, השרבוט משקף את מידת ההתפתחות המוטורית, הקוגניטיבית והרגשית של הילד, ואת כושר ההסתגלות שלו. כך, הם אומרים, באמצעות הציורים, ניתן גם להבחין בנסיגה בהתפתחות בהיבטים אלו. תומכים השיטה טוענים כי הצורה האופיינית בשרבוט הראשוני היא "פקעת" - סבך של קווים מעגליים, העשוי לבטא את הרגשתו של הילד הקטן בעולם הגדול.
בגיל 2–4 הציור נע משרבוט ראשוני לציור מאורגן של חפצים ודמויות. בשלב זה לילד יש רצונות מוגדרים, והוא מתחיל לבטא אותם. ניתן להבחין בקיומה של כוונה בבחירת העצמים ובארגונם בדף הציור, וכן בבחירה מכוונת של צבע מסוים. בשלב זה הילד מבחין באפשרות ליצור מצורות מסוימות צורות משמעותיות. הצורה השכיחה ביותר היא העיגול, ההופך לשמש, לפרח או לפרצוף. הילד מצייר את העצמים כפי שהוא רואה אותם, ולא כפי שהם במציאות: השמש יכולה להיות גדולה מאוד או קטנה מאוד, לפי החשיבות שהמצייר מייחס לה. הוא גם מצייר את מה שחשוב לו, ואינו מייחס חשיבות לתוצר הסופי, אלא לתהליך הציור עצמו.
המעבר משלב לשלב מתרחש בהדרגה, ובכל שלב נשארים עקבות של השלב הקודם. הילד משכלל את השלב הקודם: בכל שלב הוא מאורגן יותר ומסודר יותר. כתב היד והציור המאורגן הם שלב מתקדם של השרבוט. כאשר מבחינים בילד שלא מתפתח על פי שלבים אלו, ייתכן כי קיים עיכוב התפתחותי אצל הילד. ניתן לראות הבדלים משמעותיים בין ציורי ילדים לבין מאמץ הלחיצה, באופי משיכות הצבע – בין אם הן המשכיות של הקו או דיוק, בין אם הן מכסות את כלל פני השטח ובין אם לא.
לשיטת המאמינים באבחון ציורי ילדים, צבעים, קווים, תנועה, צורה, קומפוזיציה (ארגון היצירה) ופרספקטיבה (אשליית של עומק) חושפים את עולמם הרגשי והמחשבתי של הילד המצייר, וזאת כי, לדבריהם, בטרם ילדים לומדים לתקשר בחופשיות עם הסביבה, הם מבטאים את עצמם באצמעות ציור. אנשים המשתשים בשיטה זאת מתייחסים לעיתים לכל אלמנט בנפרד ולעיתים למכלול האלמנטים והאובייקטים.
ם לבחירת הצבעים בציור יש משמעות באבחון, בעיקר בכל הנוגע למימד הרגשי, אך לבחירה משמעויות סובייקטיביות השונות מאדם לאדם. לצבע משמעויות בהיבטים שונים: משמעות קולקטיבית (הכחול כצבע לשמיים ולים, הצהוב כסמל לשמש), משמעות תרבותית (לבן כצבע של טוהר בתרבות המערב ושל מוות בתרבות מזרח), משמעות מקומית (כחול ולבן כצבעי הלאום) ומשמעות אישית. בשנת 1810 חילק גיתה את הצבעים לצבעים קרים (בעלי אורך גל קצר) וצבעים חמים (בעלי אורך גל ארוך). הוא ייחס משמעויות שליליות לצבעים הקרים וחיוביות לחמים. אבחנתו זו קשורה לרגשות אותן מעוררים הצבעים יחד עם תחושת הפרספקטיבה: קרבה או ריחוק. צבעים קרים נראים רחוקים מהעין וצבעים חמים נראים קרובים.
אומנים רבים ובראשם קנדינסקי[2] חיפשו את משמעותם הפסיכולוגית של הצבעים. בהמשך, חקרו את הנושא אחרים תוך בדיקת העדפות הצבעים בגיל הרך[3], בגיל בית ספר[4][5], בגיל מבוגר[6], בקרב עדות המזרח ואשכנז[7] ובקרב ילדים חולי סרטן במהלך האשפוז[8].
מה בודקים במהלך אבחון ציורי ילדים, לפי ההמאמינים בשיטה? עריכה
המאמינים בשיטה ממליצים לשים לב לרושם הראשוני הנובע מהציור לפני המתחילים את תהליך האבחון. לאחר מכן, להסתכל על התמונה כולה ולא להתמקד על מציאת סמלים. אך כאשר קיים סמל או נושא המופיע מספר פעמים בציור אחד, הוא ראוי לתשומת לב מכיוון שקיימים מקרים בהם יש משמעויות נסתרות מאחורי הסמלים.
שלב הראשון - התמקדות במאפיינים הגרפיים מיקום וגודל האלמנטים שצייר בדף, סוג הקו שצייר ומידת הלחץ על כלי הציור.
שלב שני - בדיקת התפתחותית בה עורכים השוואה בין הציור שצייר לציורים אחרים של בני גילו.
שלב שלישי - בחינת בחירת הצבעים בהם השתמש וכיצד בחר לשלב אותם בציורו.
ראשית המחקר בתחום עריכה
בשנת 2000, ליילנפלד, ווד וגארב סקרו למעלה ממאה מחקרים על טכניקטת השלכתיות, כולל טכניקות המשמשות לפרשנות ציורים, ומצאו כי ברוב המקרים חסרה תמיכה אמפרית מספקת. סקירת זו שימשה זרז בתחום הפסיכולוגיה לנטישת שיטות הערכה לא מדעיות ולעידוד מעבר לשיטת מבוססות ראיות (Lilienfield, Wood & Garb, 2000).
בשנת 2012, סקירה של 25 מחקרים שהשוו בין ציורים של ילדים שעברו התעללות לבין ילדים שלא עברו התעללות מצאה כי אין מאפיינים עקביים בציור ילדים שיכולים להעיד מהימן על התעללות. רבים מהמאפיינים שנחשבו בעבר כסימנים שלהתעללות- כגון חלקי גוף מסוימים, אלימות, או נושאים אפלים- נמצאו גם אצל ילדים שלא עברו התעללות, במיוחד בקרב ילדים התמודדים עם לחץ וטראומה (Allen & Tussey, 2012).
המחקר בתחום החל לפני כ-200 שנים והוא קשור לתחום הגרפולוגיה, שמקורותיה נתגלו לפני כ-2,500 שנים בכתביו של הפילוסוף הסיני קונפוציוס. בשנת 1805 שמו לב שבשלבי הציור הראשונים, גילאי 3, ילדים מציירים דמות "ראשן" (פנים שיוצאות ממנו זרועות ורגליים), דמות המקבילה להתפתחות הראשונית של האורגניזם.”תחילה מצייר הילד את הראש ואת הרגליים בלבד, בגיל 4. במרוצת הזמן הוא מוסיף לראש גוף, שאינו אלא הארכת הראש. בגיל 5 מוסיפים מחצית הילדים את הגוף. הזרועות מופיעות מאוחר מהגוף והרגליים, צוואר מופיע מאוחר למדי...” חוקרים אחרים בדקו את חוקיות ציורי דמויות אדם[9], והיו אחרים שחיפשו ומצאו קשרים בין ציורי איש לכושר מספרי ותפישה מרחבית[10].
החוקרת רודה קלוג[11] חקרה בשנות ה-50 וה-60 כמיליון ציורי ילדים אשר נאספו משלושים מדינות מתרבויות שונות, והסיקה מהם כי קיים מכנה משותף רחב מאוד לכל ציורי הילדים ללא קשר לסביבתם [נדרש מקור]. לטענתה נמצא קשר ישיר בין שלבי התפתחות פיזיולוגיים, מנטליים ורגשיים של הילד למאפיינים חזותיים של הציור כגון איכות הקו, שימוש בסמלים, תפיסת עומק וקומפוזיציה. על קשר בין גורמים אלו ואחרים מושתתים האבחונים השונים.
תחומים בהערכת ציורי ילדים, על פי המאמינים בשיטה עריכה
דמות העצמי עריכה
במהלך אבחון ציורי ילדים, כאשר מתבקש הילד לצייר דמות איש או אישה, עשויים לדעת המאמינים בשיטה מאפיינים בדמות זו לשקף מאפיינים שונים בדמות העצמי של הילד, כפי שהוא תופס אותה.
ציור אחר שעשוי לבטא זאת, הוא ציור עץ – הוא עשוי לייצג את ה"אני" על היבטיו השונים: האישיות, הביטויים המעשיים הנראים לעין של האישיות, ההתייחסות לסביבה, לבית, לעבר או לעתיד, ושלבי התפתחותו של הילד. מאפיינים כגון עץ גדול עשויים להצביע על תחושת "אני" מפותחת ועל שתלטנות, בעוד עץ קטן מצביע על דימוי עצמי נמוך. הגזע מלמד על אישיותו של המצייר, אם הוא חזק, חלש, יציב, אגוצנטרי ועוד. "עיניים" או שברים בגזע עשויים להיות סימן לקשיים או מצוקות בתחושתו של הילד. גזע או ענפים משוננים או חדים יכולים ללמד על בעיות תקשורת ביחסים של הילד עם סביבתו. איכות קו תקינה מעידה על ביטחון עצמי תקין, בעוד קווים שבורים ורועדים מעידים על חוסר ביטחון.
משפחה עריכה
- קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אבחון ציורי משפחה
ציורי משפחה הם חלק נרחב בתחום ציורי הילדים. מכובר[12] הייתה הראשונה שהתייחסה לציורי איש ואישה כאל השלכה של עולמו הפנימי של הנבדק. בהמשך, נחקר הנושא במקביל לחוות דעת פסיכולוגית קלינית[13]. הומצאו טכניקות נוספות לציורי משפחה, למשל: משפחה קינטית[14] ומחקר אחר השווה בין ציורי משפחה של ילדים והורים לבנים, שחורים ופורטוריקאניים[15].
ציור המשפחה עשוי לשקף את יחסו של הילד לכל אחד מבני משפחתו ואת מערכת היחסים שמקיימים בני המשפחה זה עם זה. יחסי הכוחות הקיימים במשפחה, החשיבות והתפקיד שממלאת כל דמות, ובעיקר מקומו של המצייר, גם הם מובעים בציור. יחס זה בא לידי ביטוי במיקומן של הדמויות בדף הציור, בגודלן ובסדר הופעתן. יחסו הרגשי של הילד מכתיב את הסדר, וזה אינו חופף בהכרח לסדר הכרונולוגי. המקום שהילד קובע לעצמו מצביע על תחושותיו בקרב משפחתו ועל מעמדו בה: ילד המרגיש עצמו דחוי ולא אהוב עשוי להציב את עצמו במרוחק משאר בני המשפחה, או שלא יופיע כלל. ילד המעריך את יכולתו והשפעתו, כמו גם ילד תלותי, עשוי לצייר את עצמו סמוך להוריו, מוקף באחיו ואחיותיו. גודל הדמויות, פירוט ומלאות האיברים בהם, הדגשת איברים או אביזרים מסוימים, המרווחים בין הדמויות, צבעוניותן ועוד, הם גורמים שנבדקים במהלך אבחון ציורי משפחה. ילדים המצויים במתח רב או מודאגים בקשר לבעיות במשפחתם, עלולים להתקשות בציור משפחתם או אפילו להיות חרדים מכך. מכך נלמד האם הילד מצוי במתח או מודאג מבעיות משפחתיות.
חינוך עריכה
בעזרת אבחון הציור של הילד ניתן להבחין בבעיות הקיימות במידה ועושים ציור קבוצתי בכיתה/בגן וזה יכול לעזור בגיבוש הילדים כקבוצה ותמיכה בביטוי הרגשי של הילד שילוב אבחון הציור משמש רבות את המורים, היועצות ואנשי מקצוע במבט אל העולם הפנימי של הילד, לכן אבחון ציורי ילדים במערכת החינוך משתלב באמצעות "חינוך ולדורף"- שהוא תחום רחב שקיים בתוכו חשיבותה של האמנות- עבודתו האמנותית של המחנך בכיתה.
מחלות עריכה
רופאים ופסיכיאטרים רבים גילו עניין בהבדלים בין ציוריהם של ילדים בריאים לילדים חולים. המחקרים בתחום מתחלקים לשלוש קבוצות: חולי פיזי, חולי נפשי ולקויות שונות. בתחום הפיזי נבדקה איכות הקו אצל ילדים הסובלים מאפילפסיה, פתולוגיה מוחית, א. א.ג לא תקין[16], פיגור שכלי[17], דלקת מוח כרונית[18], הפרעות נוירוטיות והתפתחותיות[19], לקות שמיעה[20] ואחרים [נדרש מקור]. בתחום הנפשי נבדקו הפרופורציות בציור והקשר שלהן לתכונות הנפש[21], צפיפות הפריטים[22], הקשר בין סימטריה ועיוותים בציור לעולם הרגש של הילד[23] ולקויות למידה כגון דיסלקסיה[24] .
אלימות עריכה
בשנת 2012, סקירה של 25 מחקרים שהשוו בין ציורים של ילדים שעברו התעללות לבין ילדים שלא עברו התעללות מצאה כי אין מאפיינים עקביים בציור ילדים שיכולים להעיד מהימן על התעללות. רבים מהמאפיינים שנחשבו בעבר כסימנים שלהתעללות- כגון חלקי גוף מסוימים, אלימות, או נושאים אפלים- נמצאו גם אצל ילדים שלא עברו התעללות, במיוחד בקרב ילדים התמודדים עם לחץ וטראומה (Allen & Tussey, 2012).
אינטליגנציה עריכה
במטרה להקל בעיניהם על תהליך בדיקת ציורי דמויות אנוש, ולבטא את הקשר בינם לבין רמת אינטליגנציה קוגניטיבית ורגשית, המאמינים באבחון ציורי ילדים עשו ניסיונות לבנות מדדים כמותיים לאיכות הציורים. במדדים אלו ניתנים ציונים על כל פרט ואיבר בגוף שהילד מצייר או משמיט, בהתאם לקריטריונים מובנים. מדדים שנבנו למטרה זו לאורך השנים הם סולם גודנאף (1926), סולם האריס (1963), וסולם קופיץ (1968).
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
ספרים עריכה
- יהודה רימרמן, הילד ניכר בציוריו, אוצר המורה, 1975.
- יהודה רימרמן, ציורי ילדים כאמצעי הבעה ואבחנה, אוצר המורה, 1983.
- עדה אברהם, הגלוי והנסתר בציורי דמויות אנוש, מודן, 2002.
- קת'י מלקיודי, הבנת ציורי ילדים, אח, 2004.
- רחל לב-ויזל, ציור דמות אנוש וציור משפחה - כלי עזר לאבחון פגיעה מינית ופיזית, אח, 2005.
- משה רז, הציור כראי הנפש: ניתוח ציורי ילדים ומבוגרים, רסלינג, 2012. (על הספר, כולל קישור לפרק מתוכו, באתר פסיכולוגיה עברית)
- מלכה האס, ילדים מציירים, אורנים, חיפה
מאמרים עריכה
Lilienfeld, S. O., Wood, J. M., & Garb, H. N. (2000). The scientific status of projective techniques. Psychological Science in the Public Interest, 1(2), 27–66. https://doi.org/10.1111/1529-1006.002
Allen, B., & Tussey, C. (2012). Can projective drawings detect if a child experienced sexual or physical abuse? A systematic review of the controlled research. Trauma, Violence, & Abuse, 13(2), 97–111. https://doi.org/10.1177/1524838012440339
- אברהם, א, התפתחות ציור איש. גרפולוגיה, 3, עמודים 48–337, (1992).
- איתם, א',.התפתחות ציורי ילדים. הורים וילדים. 287, עמודים 42–48 (2011)
- פיין, מ',.ציורי ילדים כביטוי לעולמו הפנימי של הילד המצייר. דרך אפרתה: ביטאון המכללה למורות וגננות - אפרתה, 11, עמודים 117–128 (2003)
- .שטיינהרדט, מ', הדיוקן והופעותיו כביטוי אישי בציורי ילדים. כתב העת של הפקולטה לאמניות, 18, עמודים 25–34 (2011)
קישורים חיצוניים עריכה
- מ. כהן, 1955, הצבעים בציורי ילדים, באתר דעת
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 Glyn V. Thomas, Richard P. Jolley, Drawing conclusions: A re-examination of empirical and conceptual bases for psychological evaluation of children from their drawings, British Journal of Clinical Psychology 37, 1998-05, עמ' 127–139 doi: 10.1111/j.2044-8260.1998.tb01289.x
- ^ קנדינסקי, 1943
- ^ פיאז'ה, 1926
- ^ אלשולר, 1952
- ^ פפיסטר וסספרין, 1951
- ^ לישר, 1949
- ^ פולוצקי, 1979
- ^ דידיה רושה ומוניק ז'ולי מתה, 1986
- ^ Levinstein, S. (1905). Kinderzeichnunger bis zum 14 Lebensjahre. Mit Parallelen aus der Urgeschichte, Kul- turgeschichte, und Volkerkunde. Leipzig: Voigtlander
- ^ האריס, 1961
- ^ Rhoda Kellogg, 1967, Rhoda Kellogg Child Art Collection. Washington, DC., Microcard Editions, Inc.
- ^ Machover, K. A. (1949). Personality projection in the drawings of the human figure: a method of personality investigation. Springfield, IL : Charles C. Thomas.
- ^ האלס, 1952
- ^ Burns, R. C., Kaufman, S. H. (1970). Kinetic family drawings (K-F-D) : an introduction to understanding children through kinetic drawings. New York: Brunner/Mazel.
- ^ Deren, S. (1975). An empirical evaluation of the validity of the Draw-a-Family Test. Journal of Clinical Psychology, 31, 542-546.
- ^ סמית, 1933
- ^ בריל, 1937
- ^ בנדר, 1940
- ^ בנדר,1968
- ^ זילר, 1959
- ^ וולף, 1956
- ^ Elkisch, P. (1960). Free Art Expression. In: Rabin, A. I., Haworth, M. R. (Eds.). Projective techniques with children. New York: Grune & Stratton, 273-287.
- ^ Koppitz, E. M. (1968). Psychological evaluation of children’s human figure drawings. New York: Grune & Stratton.
- ^ Di Leo, J. H. (1973). Children’s drawings as diagnostic aids. New York: Brunner/Mazel.