כלכלת פיתוח
פעולות נוספות
כלכלת פיתוח (Development economics) היא תחום בחקר הכלכלה העוסק בהיבטים הכלכליים של תהליכי הפיתוח במדינות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית. התחום אינו מתמקד רק בדרכים לקידום פיתוח כלכלי, צמיחה כלכלית ושינוי מבני, אלא גם בשיפור הפוטנציאל של רוב האוכלוסייה – לדוגמה, באמצעות בריאות, חינוך ותנאי עבודה – בין אם באמצעות מנגנונים ציבוריים ובין אם פרטיים.
כלכלת פיתוח עוסקת ביצירת תיאוריות ושיטות המסייעות בעיצוב מדיניות ופרקטיקות, שניתן ליישם אותן ברמה המקומית או הבין-לאומית. הדבר עשוי לכלול שינוי בתמריצי השוק או שימוש בשיטות מתמטיות כמו אופטימיזציה בין-זמנית לניתוח פרויקטים, ולעיתים משלב שיטות כמותיות ואיכותניות גם יחד. נושאים נפוצים כוללים תיאוריות צמיחה, עוני ואי-שוויון, הון אנושי, ומוסדות.
שלא כמו בתחומי כלכלה אחרים, בכלכלת פיתוח נהוג לשלב גם גורמים חברתיים ופוליטיים כדי לגבש תוכניות פעולה מותאמות. כמו כן, בניגוד לתחומים אחרים, אין קונצנזוס ברור לגבי מה על הסטודנטים בתחום לדעת. גישות שונות בוחנות גורמים המשפיעים על התכנסות או אי-התכנסות כלכלית בין משקי בית, אזורים ומדינות.
תאוריות בכלכלת פיתוח עריכה
מרקנטיליזם עריכה
- קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מרקנטיליזם
התיאוריה המערבית המוקדמת ביותר בכלכלת פיתוח הייתה המרקנטיליזם שהתפתחה במאה ה-17 במקביל לעליית מדינת הלאום. תיאוריות קודמות כמעט שלא התייחסו לנושא הפיתוח – כך למשל סקולסטיקה, שהייתה הזרם הדומיננטי בתקופת הפיאודליזם בימי הביניים, עסקה בעיקר בהתאמת הכלכלה לתאולוגיה ולאתיקה הנוצרית. אסכולת סלמנקה מהמאה ה-16 וה-17, הנחשבת לאסכולה הכלכלית המודרנית הראשונה, אף היא לא עסקה ישירות בפיתוח כלכלי.
המדינות האירופיות המרכזיות במאות ה־17 וה־18 אימצו רעיונות מרקנטיליסטיים בדרגות שונות, עד שאלה נדחקו הצידה עם התפתחות הפיזיוקרטיה בצרפת והכלכלה הקלאסית בבריטניה. המרקנטיליזם גרס כי עושרה של אומה נמדד בכמות ההון שלה – מטילי זהב וכסף וערך הסחר המצטבר – ואימץ מדיניות של עודף במאזן סחר (כלומר: מקסימום יצוא, מינימום יבוא), באמצעות מכסים וסובסידיות. המרקנטיליזם גם תמך בקולוניאליזם כאמצעי לצמיחה כלכלית.
הוגים בולטים בתחום זה כוללים את פיליפ פון הרניק (Philipp von Hörnigk), שבחיבורו מ־1684 Austria Over All, If She Only Will ניסח את התורה המרקנטיליסטית באופן מקיף, ואת ז'אן-בטיסט קולבר, שר האוצר של צרפת במאה ה-17. רעיונות מרקנטיליסטיים ממשיכים להשפיע באמצעות תיאוריות לאומיות כלכלית ונאו-מרקנטיליזם.
לאומיות כלכלית עריכה
בעקבות המרקנטיליזם עלתה התיאוריה של לאומיות כלכלית (אנ'), שהתפתחה במאה ה־19 עם התיעוש בארצות הברית ובגרמניה, למשל דרך מדיניות המערכת האמריקאית (American System) והזולפיין (איחוד מכסים גרמני). בניגוד למרקנטיליזם, היא הפחיתה במתן חשיבות לקולוניות והעדיפה ייצור מקומי.
דמויות מפתח כוללות את אלכסנדר המילטון (שר האוצר הראשון של ארצות הברית), את פרידריך ליסט הגרמני-אמריקאי, ואת הפוליטיקאי האמריקאי הנרי קליי. הדו"ח של המילטון משנת 1791 Report on Manufactures נחשב לכתב היסוד של "המערכת האמריקאית". ליסט, בספרו מ־1841 The National System of Political Economy, הדגיש את שלבי הצמיחה הכלכלית.
המילטון טען כי בלתי אפשרי לפתח תעשייה ללא הגנה מכסית על "תעשיות צעירות". רעיונות אלו השפיעו רבות על מדיניות המכסים של ארצות הברית עד מלחמת העולם השנייה. גם ביפן, בארבעת הנמרים של אסיה (הונג קונג, דרום קוריאה, טאיוואן וסינגפור), ובמיוחד בסין, ננקטו מדיניות לאומיות ונאו-מרקנטיליסטיות לצורכי פיתוח.
אחרי ברקזיט ובחירתו של דונלד טראמפ, נטען כי עולה סוג חדש של "קפיטליזם אנוכי" – המכונה "טראמפונומיקס", שיכול להשפיע על השקעות חוצות גבולות והקצאות הון עולמיות.
תאוריות לאחר מלחמת העולם השנייה עריכה
מקורותיה של כלכלת הפיתוח המודרנית נובעים מהצורך להתמודד עם פיתוח מזרח אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. חוקרים בולטים כוללים את פול רוזנשטיין-רודאן, קורט מנדלבאום, ראגנאר נורקסה ואת סר הנס זינגר. רק לאחר המלחמה הופנה העניין הכלכלי גם לאסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית. מחקרים של סיימון קוזנץ ווו. ארתור לואיס התמקדו לא רק בצמיחה אלא גם בשינוי מבני.
מודל שלבי הצמיחה הליניאריים עריכה
אחת התיאוריות הראשונות, שהוצגה בשנות ה־50 על ידי וולטר רוסטו, תאורית שלבי הצמיחה של רוסטו (אנ') טוענת כי קיימים חמישה שלבים רציפים שכל מדינה חייבת לעבור: "החברה המסורתית", "הכנה להמראה", "ההמראה", "הדרך לבשלות", ו"עידן הצריכה ההמונית". מודל הרוד–דומר מציע המחשה מתמטית לכך שהשקעה הונית מובילה לצמיחה. אולם, תאוריה זו ספגה ביקורת על כך שהיא מתעלמת מגורמים פוליטיים, חברתיים ומוסדיים, ומתבססת יותר מדי על ניסיון תוכנית מרשל באירופה שלא בהכרח מתאים למדינות מתפתחות.
ב-1954 הציע הכלכלן סר ארתור לואיס (1915–1991) את מודל כלכלה דואלית של כלכלת פיתוח, הטוען כי הקפיטליזם מתרחב על ידי שימוש בהיצע בלתי מוגבל של עבודה מ"מגזר הקיום" הלא-קפיטליסטי הנחשל, עד שהוא מגיע לנקודת השבירה שבה השכר מתחיל לעלות. על עבודתו זו הוא קיבל את פרס נובל לכלכלה ב-1979.[1]
עקומת קוזנץ עריכה
ב-1955 פרסם הכלכלן האמריקאי יליד רוסיה סיימון קוזנץ (1901–1985) מי שהציג את המושג תוצר מקומי גולמי ב-1934, פרסם את הרעיון של עקומת קוזנץ - הטענה כי קיים קשר הפוך בצורת U בין אי שוויון בהכנסות לצמיחה כלכלית, כלומר צמיחה כלכלית מגדילה את פערי ההכנסות בין עשירים לעניים במדינות עניות, אך מפחיתה אותו במדינות עשירות. ב-1971 הוא קיבל את פרס נובל לכלכלה.[2]
מחקרי המשך לא מצאו מחקרים שניסו לעקוב אחרי מדינה אחת לאורך זמן לא מצאו תמיכה לטענתו של קוזנץ. בתחילת המאה ה-21 פורסמה עקומת הפיל שהראתה ממצאים שונים לגבי תחילת המאה ה-21 - במדינות בינוניות כמו סין הצמיחה הכלכלית שיפרה את מצבם של העניים ומעמד הביניים אבל במדינות עשירות כמו ארצות הברית ובריטניה הצמיחה הכלכלית דווקא הגדילה את הפערים בין עשירים לעניים.
תאוריית השינוי המבני עריכה
תאוריית השינוי המבני עוסקת בשינוי ממבנה כלכלה חקלאית המתמקדת בעיקר בקיום עצמי, אל כלכלה מודרנית, עירוניות ומגוונת יותר. ישנם שני מודלים עיקריים:
- מודל שני המגזרים של לואיס: העברת עובדים עודפים מהחקלאות לתעשייה.
- מודל דפוסי הפיתוח של הוליס צ'נרי: כל מדינה תתפתח במסלול שונה בהתאם למשאביה, הכנסותיה ויתרונותיה היחסיים.
הביקורת כלפי תיאוריה זו היא שהתמקדות יתר בפיתוח עירוני יכולה להגביר אי-שוויון בין אזורים, ושההנחה על עודף כוח עבודה חקלאי לעיתים אינה נכונה – לרוב מדובר בעודפים עונתיים בלבד.
תאוריית התלות הבין-לאומית עריכה
תאוריית התלות הבין-לאומית – תאוריות עלו בשנות ה־70 בתגובה לכישלון תאוריות קודמות. בניגוד לתאוריות שהתמקדו בגורמים פנימיים, תאוריות התלות מזהות את הקושי לפיתוח במדינות עניות כנגזרת של יחסים כלכליים ופוליטיים מול מדינות חזקות.
שלושת הדגמים העיקריים:
- תלות נאו-קולוניאלית (בהשראת מרקסיזם),
- מודל פרדיגמה שגויה,
- מודל תלות דואלית.
התאוריה הנאו קלאסית עריכה
התיאוריה נאו-קלאסית עלתה בשנות ה־80 עם עליית ממשלות שמרניות בעולם – רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר. תאוריה זו מדגישה את היתרונות של שוק חופשי בלתי מווסת. ההנחה היא ששוק תחרותי יביא להקצאה יעילה של משאבים ולצמיחה יציבה. שלוש גישות עיקריות:
- גישת השוק החופשי,
- תאוריית הבחירה הציבורית – טוענת שהתערבות ממשלתית מזיקה,
- הגישה הידידותית לשוק – שצמחה מאוחר יותר, בעיקר בהבנק העולמי, ומכירה בצורך בהתערבות ממשלתית מתונה לתיקון כשלי שוק.
כלכלנים אקדמיים נתנו עצות מדיניות מגוונות, לדוגמה כלכלת צ'ילה (בהובלת ארנולד הרברגר) או היסטוריה כלכלית של טאיוואן (שו־צ’יה ציאנג). אן קרוגר ציינה ב־1996 כי כישלונות והצלחות של המלצות מדיניות לא תמיד הוטמעו בכתיבה האקדמית על סחר ופיתוח.
גישת היכולות עריכה
הכלכלן ההודי אמרטיה סן הביע ספקנות רבה לגבי תקפותן של הנחות נאו-קלאסיות, הוא היה ביקורתי מאוד כלפי תאוריית הציפיות הרציונליות, והקדיש את עבודתו לכלכלת פיתוח וזכויות אדם. ב-1981 פרסם סן את 'עוני ורעב: מסה על זכאות וקיפוח', ספר שבו טען כי רעב המוני מתרחש לא רק בגלל מחסור במזון, אלא גם כתוצאה מאי-שוויון המובנה במנגנונים לחלוקת מזון. סן גם טען כי הרעב בבנגל נגרם על ידי פריחה כלכלית עירונית שהעלתה את מחירי המזון, ובכך גרמה למיליוני עובדים כפריים לגווע ברעב, משום ששכרם לא עלה בקצב הנדרש.[3] לעבודתו של סן בתחום כלכלת הפיתוח הייתה השפעה ניכרת על ניסוח מד הפיתוח האנושי ודו"ח הפיתוח האנושי (אנ') שפורסם על ידי סוכנות הפיתוח של האו"ם.[4]
עבדותו של סן פותחה בהמשך בעבודה משותפת עם מרתה נוסבאום והם פיתחו את גישת היכולות - לפי גישה זו אין להתמקד ב"תועלת", "זכויות" או "חופש" פורמליים אלה ביכולות ממשיות של אנשים, שהמדינה יכולה לפתח באמצעות מדיניות מתאימה. לדוגמה זכות הבחירה של אנשים עניים בארצות הברית היא חסרת משמעות אם אין להם יכולת להגיע לקלפי בגלל בעיות תחבורה או משום שעליהם לעבוד ביום הבחירות. סן זכה בפרס נובל לכלכלה בשנת 1998.[5]
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Sir Arthur Lewis – Facts, NobelPrize.org
- ^ Simon Kuznets – Facts, NobelPrize.org
- ^ Jeffrey Sachs, The Real Causes of Famine
- ^ Amartya Sen Batterbury Fernando draft, www.simonbatterbury.net
- ^ Amartya Sen – Facts, NobelPrize.org