טיוטה:מהדי האשמי

מהדי האשמי
مهدی هاشمی
	קובץ:Mehdihashemi.jpgהאשמי בשנת 1977
	האשמי בשנת 1977
לידה	1944; קהדריג'אן, איראן
הוצאה להורג	28 בספטמבר 1987 (בגיל 43 בערך); טהראן, איראן
מדינה	איראן
שירות ביטחוני
השתייכות	משמרות המהפכה האסלאמית
	1979–1987; (כ־8 שנים)
תפקידים בשירות
	מפקד יחידת התנועות לשחרור;
פעולות ומבצעים
	מלחמת לבנון הראשונה; מלחמת אפגניסטן-ברית המועצות;

מהדי האשמי (בפרסית: مهدی هاشمی; 1944 – 28 בספטמבר 1987) היה איש דת שיעי באיראן, שלאחר המהפכה האיראנית בשנת 1979 התמנה לתפקיד בכיר במשמרות המהפכה האסלאמית. לאחר מכן מעמדו הדתי נשלל ממנו על ידי בית הדין המיוחד לאנשי דת (אנ'), והוא הוצא להורג על ידי הרפובליקה האסלאמית בשנת 1987. באופן רשמי, הוא הואשם בהמרדה, רצח ואישומים נלווים, אך נטען כי "פשעו" האמיתי היה התנגדותו לעסקאות החשאיות שניהל המשטר עם ארצות הברית במסגרת פרשת איראן-קונטראס.^[1]^[2]

רקע עריכה

האשמי נולד בשנת 1944 בקהדריג'אן(אנ'), סמוך לאספהאן, למשפחת אנשי דת מבוססת.^[1] הוא היה אחיו של האדי האשמי, שהיה חתנו של האייתוללה מונטזרי.^[3]^[4] בנוסף, היה מקורב ואיש סודו של מוחמד מונטזרי, בנו של האייתוללה מונטזרי.^[1]

האשמי זכה לראשונה לתשומת לב ציבורית באיראן בשלהי תקופת שושלת פהלווי, בשנת 1977, כאשר נעצר על ידי הסאוואכ באשמת רצח של מי שתוארו כ"זונות, הומוסקסואלים וסוחרי סמים". כמו כן, הוא הואשם ברצח איש דת שמרן שהעליב בפומבי את האייתוללה רוחאללה ח'ומייני. באותה תקופה, מתנגדי השאה מוחמד רזא שאה פהלווי תמכו בו, בטענה שהוא קורבן חף מפשע שהופלל על ידי הסאוואכ בניסיון "להכפיש את המוניטין של הממסד הדתי".^[5]

לאחר שחרורו מהכלא על ידי הסאוואמא (סוכנות הביטחון שהחליפה את הסאוואכ) בעקבות המהפכה האיראנית ב-1979, זכה האשמי להערכה רבה^[6] ותואר כ"גיבור דתי".^[5] הוא שמר על קשריו ההדוקים עם האייתוללה מונטזרי, ולאחר שבנו של מונטזרי וידידו הקרוב של האשמי, מוחמד, נהרג בפיגוע במטה מפלגת הרפובליקה האסלאמית בשנת 1981, נטל האשמי את הפיקוד על תומכיו החמושים של מונטזרי.^[7] האשמי אימץ את חזונו של מונטזרי בנוגע לפרשנות וליישום המהפכה האסלאמית, בתקופה שבה התגלעו מחלוקות פנימיות ופרשנויות סותרות בקרב האליטה השלטת באשר לדרכה של המהפכה. אליטה זו שאפה להגביל את השפעתו של מונטזרי בלבנון ולהדק את שליטת ממשלת איראן על הארגונים השיעיים בלבנון שהיו בני חסותה.^[8] מצב זה הוביל לסכסוכים בין פלגים איראניים, שכל אחד מהם תמך בארגון אחר בלבנון, דוגמת חזבאללה או אמל.^[7]

על פי מקורות שונים, האשמי עמד בראש "יחידת התנועות לשחרור" במשמרות המהפכה האסלאמית, שעסקה בקידום המהפכה האסלאמית ובקשרים עם קהילות שיעיות מחוץ לאיראן. בין היתר, היחידה הייתה מעורבת בפעילות חזבאללה בלבנון, שנלחם באותה עת בפלישה הישראלית ללבנון, וכן ביחידות מוג'אהדין אפגניות,^[7] שנלחמו בפלישה הסובייטית לאפגניסטן. נטען גם כי האשמי ניהל ממשרדו של מונטזרי ארגון שמטרתו הייתה לייצא את המהפכה האסלאמית. לפי טענות אחרות, הוא היה אחראי על "הלשכה לסיוע לתנועות האסלאמיות בעולם", שפעלה להפצת המהפכה האסלאמית ברחבי המזרח התיכון.^[^{דרוש מקור]}

התנגדות לעסקת הנשק עם ארצות הברית עריכה

האשמי התנגד למאמצי ממשלת איראן להשיג נשק וחלקי חילוף, שהיו חיוניים לאיראן במלחמת איראן–עיראק, באמצעות עסקאות עם ארצות הברית וישראל. הוא התנגד גם לסיוע לממשל רייגן בשחרור בני ערובה אמריקאים שהוחזקו בלבנון על ידי חזבאללה. האשמי הדליף מידע על העסקאות הללו למגזין החדשות הלבנוני א-שיראע.^[9] פרסום הסיפור בגיליון המגזין מ-3 בנובמבר 1986 עורר שערורייה^[5] פוליטית הן באיראן והן בארצות הברית. הדבר נבע מכך שמדיניותה הרשמית של ממשלת ארצות הברית אסרה על מכירת נשק לאיראן, ובאיראן גונתה ארצות הברית כ"השטן הגדול" וישראל כ"השטן הקטן". העסקאות הללו נודעו במערב תחילה כשערוריית "איראנגייט" או "נשק תמורת בני ערובה", ובהמשך, עם חשיפת הסבת הכספים, כפרשת איראן-קונטראס.^[^{דרוש מקור]}

מעצרו עריכה

באוקטובר 1986, לאחר שחסידיו של האשמי חטפו דיפלומט סורי בטהראן,^[7] וזמן קצר לפני חשיפתה הפומבית של שערוריית איראנגייט, הודיעה ממשלת איראן על מעצרו של האשמי באשמת בגידה.^[10] יחד איתו נעצרו כ-40 ממקורביו, כולל אחיו, האדי האשמי. תוארו הדתי, חוג'ת אל-אסלאם, נשלל ממנו. את התביעה נגדו ניהל מוחמד ריישהרי, שמונה זמן קצר קודם לכן לתפקיד שר המודיעין. לטענת ריישהרי, לאחר חקירה בת חודש, כל שהושג היה "ראיון מוקלט שבו [האשמי] שתל בתחכום רעיונות סוטים".^[5]

לאחר חודשים נוספים של חקירה, שעל פי דיווחים כללה עינויים כמו 75 מלקות ועימותים עם הודאות שותפיו,^[5] ולאחר כשמונה חודשים בסך הכל, שודרה הודאתו המצולמת של האשמי בטלוויזיה הארצית. בהודאה, שנשאה כותרות כגון "אני הוכחה גלויה לסטייה", הודה האשמי באגירת נשק, זיוף מסמכים, ביקורת על הממשלה וזריעת פילוג. הוא ייחס את מעשיו ל"יצרים גשמיים" (נפסאנייאת) ו"קשרים אסורים" (רוואבאת) עם הסאוואכ והשטן. עוד טען כי לא היה ראוי לפעול ממשרדו של מונטזרי והפציר באחרים שחלקו את "רעיונותיו הסוטים לשוב לדרך הישר".^[5]

בשנת 1987 הוקם מחדש בית הדין המיוחד לאנשי דת, במיוחד למשפטו של האשמי. באוגוסט 1987 הוא נשפט והואשם ב"זריעת שחיתות עלי אדמות, הסתה לפִתְנָה, כניעה לשטן וחילול זכרם של קדושי המהפכה האסלאמית".^[11] לטענת ריישהרי, האישומים כללו גם סיוע למוג'אהדין ח'לק, קשרים עם הסאוואכ, הברחת אופיום מאפגניסטן וניסיון לחסל את אחד מיריביו של מונטזרי. ריישהרי הכחיש את הטענות שהאשמי נענש בשל התנגדותו לביקורו של רוברט מקפרלן באיראן, וטען כי מפיצי שמועות אלו "מסייעים לבית השחור [הבית הלבן]".^[12]

לטענת מקורות, כולל אסירה פוליטית לשעבר שלא הייתה מתומכיו, הודאתו של האשמי נגבתה בעינויים. האסירה תיארה בספר זיכרונותיה כיצד אסירים פוליטיים באותה תקופה היו נתונים ללחץ להודות, וכיצד היא וחבריה, על אף שהיו יריבים אידאולוגיים של האשמי, העריכו מהודאתו המצולמת כי הוא "ודאי עבר עינויים בלתי נסבלים".^[13]

הוצאתו להורג עריכה

האשמי הוצא להורג בטהראן בספטמבר 1987,^[14] עוד בטרם הוכרז פסק דינו רשמית. לטענת התובע ריישהרי, הדבר נעשה כדי למנוע התערבות אפשרית של האייתוללה מונטזרי לטובת האשמי.^[15] הוצאתו להורג של האשמי הייתה מכה קשה לאייתוללה מונטזרי, שהפציר באייתוללה ח'ומייני לחון אותו, באומרו: "אני מכיר אותו היטב, עוד מילדותנו. הוא מוסלמי אדוק, מהפכן לוחמני ומעריץ גדול של האימאם". מלבד האשמי, רק נאשם נוסף אחד בפרשה, אומיד נג'פאבאדי, שופט בבית הדין המהפכני באספהאן, הוצא גם הוא להורג. שאר הנאשמים זכו לחנינה או נדונו לעונשים קלים.^[5]

הערות שוליים עריכה

^ ¹ ² ³ Ulrich von Schwerin, "Mehdi Hashemi and the Iran-Contra-Affair", British Journal of Middle Eastern Studies, 2015, Vol. 42, No. 4, p. 521. DOI: 10.1080/13530194.2015.1028520. s2cid=218602348 (Subscription required)
^ "Lebanese paper on Hashemi", Al Shira, 3 November 1986. PDF. Accessed 16 May 2016
^ Mehdi Khalaji, "Supreme Succession. Who Will Lead Post-Khamenei Iran?", Washington Institute for Near East Policy (Policy Focus No. 117), Washington DC, February 2012. PDF. Archived from the original on 16 April 2014
^ Ali Alfoneh, "The Revolutionary Guards' Role in Iranian Politics", Middle East Quarterly, Fall 2008, pp. 2–14. Link
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Ervand Abrahamian, Tortured Confessions: Prisons and Public Recantations in Modern Iran, University of California Press, 1999, pp. 162–166. Google Books. ISBN 978-0-520-21623-5
^ "Iran Report", Global Security, 10 October 1999. Link
^ ¹ ² ³ ⁴ "Iran Report", Global Security, 9 August 1999, Vol. 2, No. 32. Link
^ Itamar Rabinovich and Haim Shaked, Middle East Contemporary Survey, Volume X, 1986, The Moshe Dayan Center, 24 November 1988, p. 142. Google Books. ISBN 978-0-8133-0764-0
^ Toby Matthiesen, The Other Saudis, Cambridge University Press, 2014, pp. 131–132. Google Books. ISBN 9781107043046
^ New York Times, 4 November 1986, "Hostage's released linked to shift in Iranian Foreign Policy", p. A1
^ "The Text of the Chief Prosecutor's Indictment against Mehdi Hashemi", Kayhan-e Hava'i, 27 August 1987
^ "Interview with the Minister of Intelligence", Kayhan-e Hava'i, 24 December 1986
^ M. Raha, Haqiqat-e Sadeh: Khaterat-e as Zendan-ha-ye Zanan-e Jomhuri-ye Islami (Plain Truths: Memoirs from Women's Prisons in the Islamic Republic), Hanover, 1992-94, Vol. 1, pp. 141-43. (Quoted in Ervand Abrahamian, Tortured Confessions, 1999, p. 225)
^ Wilfried Buchta, Who rules Iran?: The structure of power in the Islamic Republic, The Washington Inst. for Near East Policy [u.a.], Washington, DC, 2000. ISBN 0-944029-39-6. PDF. Archived from the original on 24 March 2019. Accessed 14 August 2013
^ M. Reyshahri, Khaterat-e Siyasi (Political Memoirs), Tehran, 1990, p. 136

קטגוריה:ילידי 1944

[ulrich-1] ¹ ² ³ Ulrich von Schwerin, "Mehdi Hashemi and the Iran-Contra-Affair", British Journal of Middle Eastern Studies, 2015, Vol. 42, No. 4, p. 521. DOI: 10.1080/13530194.2015.1028520. s2cid=218602348 (Subscription required)

[2] "Lebanese paper on Hashemi", Al Shira, 3 November 1986. PDF. Accessed 16 May 2016

[3] Mehdi Khalaji, "Supreme Succession. Who Will Lead Post-Khamenei Iran?", Washington Institute for Near East Policy (Policy Focus No. 117), Washington DC, February 2012. PDF. Archived from the original on 16 April 2014

[4] Ali Alfoneh, "The Revolutionary Guards' Role in Iranian Politics", Middle East Quarterly, Fall 2008, pp. 2–14. Link

[ervand-5] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Ervand Abrahamian, Tortured Confessions: Prisons and Public Recantations in Modern Iran, University of California Press, 1999, pp. 162–166. Google Books. ISBN 978-0-520-21623-5

[6] "Iran Report", Global Security, 10 October 1999. Link

[GlobSec2-7] ¹ ² ³ ⁴ "Iran Report", Global Security, 9 August 1999, Vol. 2, No. 32. Link

[8] Itamar Rabinovich and Haim Shaked, Middle East Contemporary Survey, Volume X, 1986, The Moshe Dayan Center, 24 November 1988, p. 142. Google Books. ISBN 978-0-8133-0764-0

[9] Toby Matthiesen, The Other Saudis, Cambridge University Press, 2014, pp. 131–132. Google Books. ISBN 9781107043046

[10] New York Times, 4 November 1986, "Hostage's released linked to shift in Iranian Foreign Policy", p. A1

[11] "The Text of the Chief Prosecutor's Indictment against Mehdi Hashemi", Kayhan-e Hava'i, 27 August 1987

[12] "Interview with the Minister of Intelligence", Kayhan-e Hava'i, 24 December 1986

[13] M. Raha, Haqiqat-e Sadeh: Khaterat-e as Zendan-ha-ye Zanan-e Jomhuri-ye Islami (Plain Truths: Memoirs from Women's Prisons in the Islamic Republic), Hanover, 1992-94, Vol. 1, pp. 141-43. (Quoted in Ervand Abrahamian, Tortured Confessions, 1999, p. 225)

[14] Wilfried Buchta, Who rules Iran?: The structure of power in the Islamic Republic, The Washington Inst. for Near East Policy [u.a.], Washington, DC, 2000. ISBN 0-944029-39-6. PDF. Archived from the original on 24 March 2019. Accessed 14 August 2013

[15] M. Reyshahri, Khaterat-e Siyasi (Political Memoirs), Tehran, 1990, p. 136

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]