שולי הנבטי
פעולות נוספות
| לידה |
מאה ראשונה לפנה"ס נבטיאה |
|---|---|
| הוצאה להורג |
שנת 6 לפנה"ס רומא |
| שם מלא | שולי בן תימו |
| עיסוק | נבטי משנה למלך עבדת השני 9-30 לפנה"ס |
| מעסיק | המלך הנבטי עבדת השני |
שולי (בנבטית: שלי, ביוונית: ΣYΛΛAIOΣ, "סילאיוס") היה דמות היסטורית בולטת בעולם הנבטי. הוא נשא בתפקידים רמים בחצר המלך הנבטי עבדת השני (30–9 לפנה"ס) והיו לו קשרים ומהלכים בחצר הקיסר אוגוסטוס. לאחר מות המלך עבדת השני, אשר נטען כי רצח אותו, ראה עצמו יורש המלך על אף שלא היה בן שושלת המלוכה. הוא שאף לשלוט על הממלכה הנבטית ואף ניסה לחזק את מעמדו בברית נישואין עם אחות המלך הורדוס. ערמומיותו, תחכומו וכוחו השפיעו על הקיסר עד כי ראה בו מועד ראוי. רק בהתערבות חיצונית ולאחר מאבק השתנתה דעתו של הקיסר אשר אישר מועמד אחר לרשת את כיסא המלוכה.[דרוש מקור]
רקע היסטורי עריכה
במקורות ההיסטוריים נזכר שולי בשנת 26 לפנה"ס, בהקשר לתחילת שלטונו של המלך עבדת השני.
שנת 26 לפנה"ס הובלת משלחת רומית עריכה
הגאוגרף וההיסטוריון סטרבו אשר חי בימי שולי, דווח על שליחות של שולי כמורה דרך למשלחת רומית לדרום ערב ומכנה אותו השׂר של המלך.[1] הקיסר אוגוסטוס שהיה מעוניין בהרחבת האימפריה, פקד על אאליוס גאלוס הפרפקטוס של מצרים, להוציא משלחת לחצי האי ערב. מהלך שחל בעזרת כ-1000 נבטים ו-500 יהודים כשהמטרה היא ארץ השבאים בדרום מערב חצי האי הידועה בשם 'ערביה פליקס' (ערב המאושרת). עם התפתחות הדרישה לבשמים ותבלינים התעשרו השבאים אשר גם גידלו אותם וגם סחרו בכאלה שהגיעו מהמזרח, הם העבירו את הסחורה לנבטים שהעבירום לים-התיכון. חלק מתנועת הסחר הזה עברה ישירות מהודו דרך הים האדום לנמלי החוף המזרחי של מצרים. הנבטים נהנו מהצלחת המסחר בדרך היבשה, אך ברור שאוגוסטוס התכוון באמצע שנות העשרים לזכות בחלק נכבד מסחורות השבאים שעליהם התפרנסו גם המצרים וגם הנבטים. שולי הנבטי שימש במבצע זה מורה הדרך לכוח הרומי. הוא לקח אותם בנתיב קשה לפאתי בירת השבאים דבר שלפי סטרבו החליש את הצבא הרומי. לפי עדות סטרבו, המשלחת בהובלת שולי לא הגיעה ליעדה בגלל הדרך הקשה ותנאי המדבר, חיילים סבלו מצמא והתייבשות. בצאת המשלחת מלאוקה-קומה שבחיג'אז, דאג שולי שאאליוס גאלוס ואנשיו יתארחו מספר ימים אצל קרוב משפחה של המלך הנבטי עבדת השני, שישב בין מדאין סאלאח והעיר מדינה. אזור זה הפך בעשורים הבאים חלק חשוב מן הממלכה הנבטית וודאי שימש את הסוחרים הנבטים כבסיס בהעברת סחורות השבאים. שולי למעשה היטיב עם המשלחת כשהציע להם את האירוח אצל בן משפחת המלך. משם הכוחות של אאליוס גאלוס המשיכו לעיר מאריב שבמרכז תימן בתקווה שתיפול לידיהם במצור, אך המחסור במים אילצם לחזור. בחיג'אז שהייתה חלק מהטריטוריה הנבטית הגיעו הכוחות הרומיים לים בעיר שסטרבו קרא לה אגרה (כנראה הנמל של חגרה, היום מדעין סאלאח). מהחוף לקחו הרומאים ספינות ושבו למצרים.[דרוש מקור]
ייתכן ואילו הם היו מצליחים יותר בחצי האי ערב שולי היה מתוגמל על כך, שכן כל מי שרצה קידום מבית נאלץ לתת שירותים לרומאים. לאחר כישלון משלחתו של אאליוס גאלוס בהובלת שולי, אוגוסטוס לא נקט צעדים נגד הנבטים ומכאן ששולי לא הואשם באי הצלחת המשלחת במשימותיה, אך סטראבו שהשתתף אישית במשלחת זו ושבזכותו ידוע לנו על כך, מצא לנכון לראות בשולי 'מכשיל המשלחת', כיון שלא רצה להצביע על חברו וראש המשלחת גאלוס ככישלון וגם אולי על רקע ידיעותיו המאוחרות יותר בדבר שאפתנותו ואכזריותו של שולי.
שנת 20 לפנה"ס התנגחות עם הורדוס עריכה
העדות הבאה על שולי היא משנת 20 לפנה"ס, מקורה אצל יוסף בן-מתתיהו. בן-מתתיהו תיאר את שולי כאדם צעיר, חכם וטוב מראה אשר ניהל את ענייני המלך עבדת.[2] אגב תיאוריו על קורות ממלכת הורדוס. למעשה אחת הבעיות המרכזיות של הנבטים בעת ההיא הייתה כוחו העולה של הורדוס ביהודה. כבר לאחר קרב אקטיום, אוקטביאנוס מסר את ג'בל דרוז והטריטוריות ששוחררו מקלאופטרה, לזנודורוס שליט היתורים, אשר הציע אותם למכירה. הנבטים שהבינו את חשיבותו האסטרטגית עבורם קנוהו מזנודורוס, אך לא דאגו להבטיח שהממשל הרומי יכיר במכירה. הורדוס שהכיר אף הוא בחשיבות האזור כדי להבטיח את הפינה הצפונית מזרחית של יהודה, הצליח לקבלו בשנת 20 לפנה"ס במתנה מאוגוסטוס. באופן זה ממלכת הורדוס הקיפה את כל הגולן, דבר שיצר חיץ גדול בין סוריה לנבטיאה. מהלך זה יצר אי נוחות בחצרו של המלך הנבטי עבדת השני.
שולי הבין את הצורך להראות נאמנות לעניין הרומי או לבוא עם הורדוס בקשר נישואין (הורדוס עצמו היה בן אישה נבטית) והוא הציע נישואין לשלומית (ביוונית סָלומֶה) אחותו של הורדוס והוסיף שלנישואין יהיה ערך פוליטי, כשהוא יהפוך למלך ערב. שלומית הסכימה להנשא לשולי אך הורדוס הבין את ההשלכות של איחוד כזה ולא ראה בעין יפה שידוך זה, אזי הודיע הורדוס לשולי כי על מנת לשאת את שלומית עליו יהיה לקבל על עצמו את מנהגי היהודים. שולי שהבין כי אם יתגייר לא יוכל לשלוט על הנבטים נאלץ לוותר על רעיון הנישואין.[3] על נושא זה שמר שולי טינה להורדוס והחל לחתור תחת הורדוס באזור החדש שעבר לרשותו לאורך הגבול הצפוני של הממלכה הנבטית.[דרוש מקור]
שנת 12 לפנה"ס ניסיון הנקמה בהורדוס עריכה
כאשר הורדוס שהה ברומא, בשנת 12 לפנה"ס, מתאר יוסף בן-מתתיהו את קורות הארץ בהיעדרו:[4] תושבי הלג'ה (טרכון, סמוך לבשן) מרדו בו. קציני הורדוס דיכאו את המרד אך כארבעים ממנהיגי המורדים הצליחו למצוא מחסה אצל הנבטים ומשם פעלו נגד יהודה. הורדוס נקט צעדים כנגד משפחו המורדים וביקש משולי למסור לידיו את אלה שברחו לנבטיאה, באותה הזדמנות אף ביקש שיחזירו חוב של 60 טלנטים שעבדת חייב לו.[5] שולי הכחיש שהמורדים מהלג'ה מתחבאים בנבטיאה ואף לא התייחס לחוב ובכך לא הותיר ברירה בפני הורדוס אלא לפנות מושל הרומי בסוריה סטורנינוס. במעשהו זה שולי כנציג המלך הנבטי תמך בגלוי במורדים מהלג'ה כנגד הורדוס.
בתגובה, מושל סוריה שלח לשולי אולטימטום ובו דרש שתוך 30 יום ימלא אחר כל דרישות הורדוס. משפג האולטימטום ללא תגובה נבטית פלש הורדוס לנבטיאה, השמיד את המורדים ואת מנהיגם הנבטי נקיבו (ביוונית נקבוס) וגרם להרס.[6]
שנת 9 לפנה"ס – ניסיון לתפוס את השלטון עריכה
יוסף בן-מתתיהו מתאר שבעת פלישת הורדוס לממלכת הנבטים שהה שולי ברומא. שולי הגיע לרומא בשנת 9 לפנה"ס בהציגו את עצמו כנציג העם הנבטי. הוא הציב בדרך לרומא שתי כתובות דו-לשוניות בנבטית וביוונית המאזכרות את שמו ואת השם של המלך עבדת. כתובת אחת הוצבה במקדש אפולו במילטוס שבדרום מערב אסיה הקטנה והשניה באי היווני דלוס. שתי הכתובות הוקדשו לכבוד האל הנבטי הראשי – דושרא, כדי לקבל את עזרתו בתמיכה ובבריאות המלך עבדת. בכתובת ממילטוס שולי מתאר עצמו בכתובת כ'אח המלך' ובכך מאשר את דברי סטראבו שהשרים הראשיים של המלך נקראו אחי המלך. תאריך הכתובת ממקדש אפולו במילטוס לא השתמר אך אם נחקקה בדרך לרומא היא משנת 9 לפנה"ס. בכתובת חסרות קצות השורות.[7]
בפגישתו עם הקיסר תיאר שולי בהגזמה יתרה את פלישת הורדוס לנבטיאה ואת ההרס הנורא שעשה, הוא דווח על מותם של 2500 נבטים בפלישת הורדוס לנבטיאה שבוצעה לדבריו ללא רשות רומא. שולי שכנע את הקיסר שהורדוס תקף ללא סיבה מוצדקת ושהנבטים היו קורבנות תמימים. אוגוסטוס כעס מאוד שהורדוס "נזדרז יתר על המידה להתגונן" וכשבדק שאכן ביצע פעולה צבאית מחוץ לממלכתו, הודיע לו "שקודם נהג בו מנהג רֵע ועכשיו ינהג בו כבנתין". הערבים "נתעלו ברוחם" לאחר ש"מלך היהודים הושפל בגלל כעסו של קיסר". הם לא הסגירו את השודדים שהצליחו להימלט "והחזיקו בשדות-המרעה ששכרו מהורדוס והשתמשו בהם ללא תשלום". כשניסה הורדוס לשלוח משלחת לקיסר, סירב אוגוסטוס לקבל אותה. "העניינים ביהודה ובערב הלכו וגאו מיום ליום", כשהורדוס "מוכרח לשאת את כל מעשי-העוול שנעשו לו". לכן החליט לשלוח שליח נוסף לרומא, את ניקולאוס איש דמשק.[8] שליחותו הוכתרה בהצלחה. בעזרת תומכי חרתת במלחמת האזרחים שפרצה בין הערבים, עלה בידו לשכנע את הקיסר שגרסתו של שולי היא "עלילה מלאה שִטנה". אוגוסטוס דן את שולי למוות וחזר בו מכעסו על הורדוס.[9]
יוסף בן-מתתיהו מתאר כי בשנה זו עת ביקורו של שולי ברומא נפטר המלך עבדת השני בלא שהיה לו יורש טבעי למלוך אחריו. בן-מתתיהו ממשיך ומתאר שכיוון שהקיסר תמך בשולי מול הורדוס בעניין המורדים מהלג'ה וכיוון שולי היה האיש החזק בממלכה הנבטית הוא ראה עצמו המושל הבא על הממלכה.[10]
המאבק על המלוכה עריכה
בעת ששולי שהה ברומא והציג עצמו כמתאים לרשת את המלך המת, בפטרה אדם אשר בן-מתתיהו מציין כי שמו (ביוונית) היה אאניאס, הכריז עצמו יורש לכתר. שולי מצדו הדגיש בפני הקיסר כי אותו אאניאס מעולם לא ביקש את רשות הרומאים והסכמתם למלכותו ובכך הפר את כללי הסדר הרומאי. אותו אאניאס החליף את שמו לשם מן השושלת המלכותית הנבטית וקרא לעצמו חרתת (ביוונית ארטס). הוא שלח משלחת לרומא כדי להבהיר את עמדתו ושלח אף מתנות ומכתב בו הוא מאשים את שולי בהרעלת המלך עבדת השני ובחיסול כל בני ביתו. באותו מכתב, מספר בן-מתתיהו, כי חרתת מתאר באריכות את אישיותו המושחתת של שולי בעניינים שונים. אך אוגוסטוס שהתרשם לטובה משולי, לא קיבל את המשלחת ואף כעס על חרתת ודחה את מלכותו.
באותו פרק זמן שלח הורדוס את בא כוחו ניקולאוס איש דמשק כדי להסביר עצמו בעניין הפלישה לנבטיאה, שכן בעקבות האשמות שולי, הדרדר מעמדו של הורדוס בחצר הקיסר.[11]
ניקולאוס החל את עדותו בהאשמות קשות נגד שולי וכיצד הוא לא דייק בפרטים וסיפר חצאי אמיתות ואף הביא עדויות למעשי ההרג של שולי בחיסול כל בית עבדת.[12] בתארו את מעללי שולי ניקולאוס לא רק סינגר על הורדוס אלא גם על חרתת.
כתוצאה מדברי ניקולאוס הבין אוגוסטוס ששולי אינו אמין ולא ניתן לסמוך עליו, הוא שינה את דעתו בעניין הורדוס ובסופו של דבר אישר גם את שלטון חרתת על נבטיאה.[13]
מטבעות שולי עריכה
שולי לא היה שליט נבטי מעולם ועל כן תמוהה העובדה שטבע מטבעות. טביעה זו ניתן לפרש על רקע שאיפתו להיות שליט הנבטים, או לשאת משרה רמה. מטבעות שולי זוהו בזכות כיתוב שמו עליהם, בדרך כלל בשלוש אותיות "שלי". אף אחד ממטבעותיו אינו נושא מניין שנים. שולי לא היה מלך ולא בן המשפחה השולטת ולכן לא היה מצופה שיטבע מטבעות. הנסיבות בהן יכול היה לטבוע מטבעות מסתברת רק על רקע בדיקת המקורות ההיסטוריים. על מרבית המטבעות הוא ציין רק את האות הראשונה של שמו דהיינו 'ש'.
שולי טבע מטבעות בעלות ערכים נמוכים בברונזה ואף בכסף. את מטבעותיו ניתן לחלק לשתי קבוצות: על הקבוצה הקדומה מתואר ראש המלך עבדת השני עטור נזר, סביר להניח כי בכך רצה להצביע על המשכיות עם מלך האחרון. הקבוצה השנייה נושאת את דיוקנו של המלך הנבחר, חרתת הרביעי. גם דיוקן מלכה מופיע על חלק מן המטבעות, אך ללא ציון שמה והיא מופיעה בצד השני של מטבעות הברונזה עם ראש עבדת ועם ראש חרתת.[14]
בעייתיות רבה נובעת מהופעת הראשים המלכותיים על המטבעות שכן באילו נסיבות מופיע שמו של שולי בצד ראשי שני מלכים שונים ללא ציון שמם. על כל המטבעות עם הראש דמוי עבדת מופיעה רק האות ש ולא שמו המלא של שולי ודווקא אלה עם ראש חרתת נושאים (בחלקם) את שמו המלא של שולי. נשאלת גם השאלה אם אלה ראשי מלכים מדוע שמם אינו מוזכר. בדיוקנו של עבדת יש פוני בשעה שהפוני נעלם מדיוקנו במחצית השנייה של שלטונו (משנת 15 ואילך). גם כמות הטיפוסים והווריאנטים מעוררת קושי שכן אין מדובר באפיזודה קצרה וחולפת אלא בכמויות המצביעות על רצף לא קצר של טביעה. שאלה נוספת עולה מהופעת האות 'ח' על מטבעות עם ראש עבדת ועל אלה עם ראש חרתת. אילו הייתה מופיעה רק באלה עם ראש חרתת אפשר היה לשער שמדובר בשמו של חרתת. אך היא מופיע כאמור על כל המטבעות ואף צוינה קודם לכן על המטבעות הרגילים של עבדת השני ללא הסבר על משמעותה.
מטבעות עם ראש עבדת עטור נזר עריכה
מטבעות מכסף
קיימים 2 טיפוסים עיקריים:
- בצד הגב עייט לימין או לשמאל (העייט אופייני לשנותיו הראשונות של עבדת)[15]
- בצד הגב עם אותיות "חש" בתוך זר[16]
בכל מטבעות הכסף האות "ש" לציון שם שולי מופיעה מאחורי ראש עבדת
מטבעות מברונזה
קיימים 2 טיפוסים עיקריים:
מטבעות עם ראש חרתת עטור זר עריכה
מטבעות מכסף
קיים טיפוס אחד.
בצד הגב: האותיות "חש" בתוך זר[19]
מטבעות מברונזה
קיימים 2 טיפוסים
השם המלא 'שלי' מופיע רק בטיפוסי הברונזה שעל גבם צמד קרני שפע מצטלבות[22]
כרונולוגיה פנימית של המטבעות עריכה
- סביר להניח שהמטבעות עם הראש עטור הנזר – ראש עבדת השני – קודמים לאלה עם הזר.
- מטבעות עם הזר – ראש חרתת הרביעי – בלי הכתובת "שולי" ועם המאפיינים של מטבעות הראש עם הנזר (אותיות "חש").
- מטבעות עם ראש עטור זר – ראש חרתת הרביעי – והשם המלא "שלי".
סופו של שולי עריכה
כתוצאה משינוי דעתו של אוגוסטוס על שולי, נדון שולי למוות אך קודם לכן נשלח חזרה לפטרה על מנת שיסדיר את חובותיו הכספיים.[23] מובס וממורמר הוא חזר לפטרה ואזי ערך מסע רציחות פוליטיות של מתנגדיו. הוא חיסל מספר אצילים נבטים ואף ניסה לרצוח את המלך הורדוס.[24]
יוסף בן מתתיהו מספר שבעקבות רציחת תומכי חרתת יחסי האיבה בין חרתת ושולי הסלימו.[25] כתוצאה מתלונות נוספות אל מושל סוריה סָטורנינוס, שב שולי לרומא בשנת 6 לפנה"ס בניסיון לקנות שוב את לב אוגוסטוס, על הביקור אין ידיעות, אך זמן לא רב אחריו, ציווה הקיסר לערוף את ראשו.
בן מתתיהו אינו מוסיף לדווח על שולי אך בכתבי סטרבו מתואר סופו - שולי הוצא להורג בתליה. נראה שביקורו האחרון ברומא היה סביב שנת 6 לפנה"ס שם הוצא להורג.[26]
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- B. W. Bowersock, Roman Arabia, Cambridge MA and London, 1983.
- David, F. Graf, The Saga of Syllaeus Revised, Studies in the Nabataean Culture II, 2016, pp. 127-163.
- Rachel Barkay, Coinage of the Nabataeans, Qedem 58, Monographs of the Instiute of Archaeology, Jerusalem 2019, pp. 35-42.
- Rachel Barkay, The Coinage of the Nabataean Usurper Syllaeus (c. 9-6 BC), The Numismatic Chronicle 177, 2017, pp. 67-81.
הערות שוליים עריכה
- ^ סטראבו, גאוגרפיה, 16, 4, 24-23.
- ^ יוסף בן-מתתיהו, מלחמות היהודים א', 24, 6.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ז', ו', 220-225
- ^ יוסף בן-מתתיהו, קדמוניות היהודים 16, 130:275-274.
- ^ יוסף בן-מתתיהו, קדמוניות היהודים 16, 346.
- ^ יוסף בן-מתתיהו, קדמוניות היהודים 16, 130, 284.
- ^ Rachel Barkay, Coinage of the Nabataeans, Qedem 58, Monographs of the Instiute of Archaeology, Jerusalem 2019, pp. 36-37
- ^ יוסף בן-מתתיהו, קדמוניות היהודים, 16, 9
- ^ יוסף בן-מתתיהו, קדמוניות היהודים, 16, 10, 8–9
- ^ יוסף בן-מתתיהו, קדמוניות היהודים 16, 299-294
- ^ יוסף בן-מתתיהו, קדמוניות היהודים 16, 355-335.
- ^ יוסף בן-מתתיהו, קדמוניות היהודים 16, 350-298.
- ^ יוסף בן-מתתיהו, קדמוניות היהודים 16, 355-351.
- ^ Yaakov Meshorer, Nabataean Coins, Qedem 3, Monographs of the Instiute of Archaeology, Jerusalem 1975, pp. 36-40.
- ^ Rachel Barkay, Coinage of the Nabataeans, Qedem 58, ,Monographs of the Instiute of Archaeology, Jerusalem 2019, no. 69-
- ^ Rachel Barkay, Coinage of the Nabataeans, Qedem 58, Monographs of the Instiute of Archaeology, Jerusalem 2019, nos. 71-73-
- ^ Rachel Barkay, Coinage of the Nabataeans, Qedem 58, Monographs of the Instiute of Archaeology, Jerusalem 2019, no. 75.
- ^ Rachel Barkay, Coinage of the Nabataeans, Qedem 58, Monographs of the Instiute of Archaeology, Jerusalem 2019, no. 74-
- ^ Rachel Barkay, Coinage of the Nabataeans, Qedem 58, Monographs of the Instiute of Archaeology, Jerusalem 2019, nos. 66-67.-
- ^ Rachel Barkay, Coinage of the Nabataeans, Qedem 58, Monographs of the Instiute of Archaeology, Jerusalem 2019, nos. 78-83-
- ^ Rachel Barkay, Coinage of the Nabataeans, Qedem 58, Monographs of the Instiute of Archaeology, Jerusalem 2019, no. 77.-
- ^ Rachel Barkay, Coinage of the Nabataeans, Qedem 58, Monographs of the Instiute of Archaeology, Jerusalem 2019, nos. 81-82
- ^ יוסף בן-מתתיהו, קדמוניות היהודים 16, 353.
- ^ יוסף בן-מתתיהו, קדמוניות היהודים 17, 57-54.
- ^ יוסף בן-מתתיהו, קדמוניות היהודים 17, 54.
- ^ סטרבו, גאוגרפיה 16, 4, 24.