טנקרד (ספר)
פעולות נוספות
| עמוד השער של המהדורה הראשונה, 1847 | |
| עמוד השער של המהדורה הראשונה, 1847 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | בנימין דיזראלי |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה | פרוזה |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | 1847 |
| קישורים חיצוניים | |
| מסת"ב | {{#property:P212}} |
| הספרייה הלאומית | {{#property:P3959}} |
טנקרד (באנגלית - Tancred; or, The New Crusade) הוא שמה של נובלה מאת בנימין דיזראלי שראתה אור לראשונה בבריטניה, בהוצאת הנרי קולבורן, בשלושה חלקים בשנת 1847. הנובלה היא חלק מ"טרילוגיית אנגליה הצעירה" שכתב דיזראלי, ביחד עם קונינגסבי (1844) וסיביל (1844). אך בניגוד לשתי הנובלות האחרות, עניינו של "טנקרד" אינו במצב החברה והפוליטיקה האנגלית, אלא בשאלות מיסטיות ואמוניות הנוגעות ליהדות ולנצרות. גיבור הספר הוא אנגלי צעיר, היוצא למסע מיסטי בארץ ישראל במאה ה-18.[1]
עלילת הספר עריכה
טנקרד, לורד מונטקיוט, בן לדוכס בלמונט, הוא הגיבור האידיאליסטי הצעיר של הספר. טנקרד חי חיים טיפוסיים לבן המעמד העליון בבריטניה. הוא קץ בריקנות של חיי החברה בלונדון, ועוזב את ביתו למסע בעקבות אבותיו שהשתתפו במסעי הצלב אל ארץ ישראל, בתקווה להבין את המסתורין של ארץ הקודש ואת שורשי הנצרות. הוא פוגש בחוה היפה, בתו של בנקאי יהודי בשם בסה, ונהיה מעורב במזימותיו הפוליטיות של האמיר הלבנוני פקראדין, מוסלמי שגדל במשפחתה של חוה, לאחר שהוריו מתו בילדותו. פקראדין יוזם את חטיפתו והחזקתו בשבי, אך מאפשר לו לבקר בהר סיני. שם מופיע בפניו חיזיון של מלאך המספר לו כי עליו להיות שליח לשוויון בין הדתות. לאחר מכן נופל טנקרד למשכב, וחוה יוזמת את שחרורו, ומטפלת בו עד שהוא מבריא. היא מספרת לו על תהילתה של תרבות המזרח התיכון, ועל החוב שחבה הנצרות ליהדות. טנקרד מתאהב בחוה, ומציע לה להינשא לו, אך היא אינה יודעת אם להיענות, בשל הבדלי הדת והמוצא ביניהם. בסיומו של הספר מגיעים הוריו של טנקרד, במטרה להביאו בחזרה לאנגליה. הסיום הוא פתוח, ולא ברור אם חוה נענתה לטנקרד או לא.
אנגליה הצעירה עריכה
אנגליה הצעירה הייתה קבוצה פוליטית בתקופה הוויקטוריאנית שהתבססה על רעיונות שמרניים רומנטיים, שבהם תמיכה במונרכיה אבסולוטית ולצידה כנסייה חזקה, כאשר לשכבות החלשות ידאגו העשירים והאצילים מתוך תחושת חובה. על אף שמרבית חברי הקבוצה היו בני אצילים בריטים שלמדו בבתי הספר הפרטיים איטון וקיימברידג' מנהיגם היה בנימין דיזראלי, היהודי המומר, שלא היה מרקע אצילי, ולא למד בבתי הספר היוקרתיים בהם למדו בני הקבוצה.
בטרילוגיית "אנגליה הצעירה" שלו, שכללה את הספרים "קונינגסבי" (1844), "סיביל" (1845) ו"טנקרד" (1847) פרש דיזראלי את עקרונות הקבוצה - סובלנות בין דתית, רפורמה בתנאי העבודה במפעלים, ומתן כוח למלוכה ולכנסייה. עם זאת, "טנרקד" שפורסם בקבוצה בה חדלה כבר הקבוצה מפעילות, ביסס רעיונות רחבים יותר, ומיסטיים יותר, של אחווה בין דתית.
הרעיונות המובעים בספר עריכה
"טנקרד" מבסס שלושה רעיונות: עליונות המזרח על המערב, עליונות הגזע היהודי, והקרבה הרעיונית שבין היהדות והנצרות.[2] לאורך כל הספר מודגשת עליונותו של המזרח, ערש התרבות, על פני המערב, כאשר מטרתו של פקראדין היא ליצור "בקולו ובחרבו" מערכת חברתית חדשה - חבר עמים שיתבסס על תורת אלוהי סיני וגולגותא.[3] "טנקרד" קורא למעשה לאיחוד המערב והמזרח, על בסיס רעיונות מונותיאיסטים מזרחיים, בהם יהיו היהודים המובילים הרוחניים של האנושות כולה, בכוח קדמוניות גזעם.
רעיונות אלו מצאו להם תומכים יהודים נלהבים. כמה מהאינטלקטואלים בתקופת חיבת ציון הביעו תמיכה ברעיונות הספר. כך יהודה ליב לוין שתרגם את הספר לעברית בשנת 1883 והוסיף לו הקדמה התומכת ברעיונות המובאים בו, וראה בדישראלי כתומך נלהב בתקומת עם ישראל בארצו, כאקדמה לתחייה רוחנית כלל עולמית, ומרדכי בן הלל הכהן, שפרסם מספר סקירות בהן הוא משבח את הספר ברוח זו. נחום סוקולוב, לעומתם, סבר כי הספר אינו אלא פנטזיה רומנטית, וכי מי שרוצה לעורר את לב העם לציונות צריך לבחור ספר אחר כדניאל דירונדה או דוד אלרואי.[4]
נראה כי גדולי הציונות ראו בספר יצירה התואמת את האידיאלים הציוניים. בנימין זאב הרצל כינה עצמו "טנקרד" בעת שהיה חבר באגודת הסטודנטים "אלביה", בשנת 1880.[5] ודוד בן-גוריון כינה את הספר "הרומן הציוני הראשון".[6]
אדוארד סעיד פותח את ספרו "אוריינטליזם" בציטטה מ"טנקרד" - "המזרח הוא קריירה".[7] הוא רואה ב"טנקרד" את תמצית האוריינטליזם, הדרך המעוותת בה רואה בן המערב את בן המזרח, ובדיזראלי את אחד ממבשרי האוריינטליזם. הוא מבקר את הספר במילים קשות -
- "הרומן של דישראלי טנקרד (Tancred) רווי קלישאות גזעניות וגאוגרפיות, כל דבר הוא עניין של גזע, אומר סידוניה, עד כדי כך שהישועה לא תימצא אלא באוריינט ובין גזעיו. שם, למשל, דרוזים, נוצרים, מוסלמים ויהודים מתרועעים בנקל אלה עם אלה, כי – מישהו מתחכם – הערבים אינם אלא יהודים רכובים על סוסים, וכולם אוריינטלים בעומק ליבם. קווי-שיתוף נמתחים בין קטגוריות כלליות, לא בין קטגוריות ובין מה שיש בהן. האוריינטלי גר באוריינט, חי בשאננות אוריינטלית, תחת רודנות ותאוותנות אוריינטליות, חדור תחושת פטליזם אוריינטלי."[8]
תרגום הספר לעברית עריכה
הספר תורגם לעברית על ידי יהודה ליב לוין בשנת 1883 ויצא לאור במספר חלקים בשנים 1883 ו-1884 על ידי המוציא לאור אברהם צוקרמן.[9] על אף שהספר מצא תומכים נלהבים, בסמוך לפרסום החלק הראשון פרסם דוד פרישמן ביקורת חריפה על הספר, בה טען הן כנגד הרעיונות שהביע דיזראלי בספר, והן כנגד התרגום, אותו מצא מלא שגיאות, ולא נאמן למקור, וההקדמה שלדעתו הועתקה מירחון רוסי בשם סבובוד.[10]
תרגומו של יהל"ל הוא למעשה התרגום היחיד לעברית, ואף הוא בלתי קריא לקורא העברי בן ימינו (גל אמיר מעיר כי הפיסקה המפורסמת "All is race, there is no other truth" מתורגמת על ידי יהל"ל במילים - "כי כאשר הכל תלוי רק בתכונות העם וסגולתו, האמת הזו היא קשט סלה ואין זולתה").[11] הספר ראה אור במהדורות שונות "מקוצרות" או "לנוער" מספר פעמים לאחר מכן, בהוצאת יזרעאל בשנים 1945 ו-1957, אך גם הוצאות אלו מבוססות על תרגום יהל"ל.[12]
רחוב נס לגויים ביפו עריכה
היותו של דיזראלי מומר מנעה מרשויות מקומיות מלהנציחו ברחוב. על אף שבירושלים ובחיפה (כמו גם בנתניה ובלוד) יש רחובות על שמו של דיזראלי, בעבר סירבה ועדת השמות בעיריית תל אביב לקרוא שמות רחובות על שם יהודים מומרים, אבל בכל זאת קראה לרחוב ביפו בשם "נס לגויים", שהוא שם הספר "טנקרד" בתרגום יהל"ל.[13]
קישורים חיצוניים עריכה
- בנימין דיזראלי, טנקרד, בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- (דף הספר באתר "גוגל ספרים" קובץ:X-office-address-book.svg)
הערות שוליים עריכה
- ^ Andrzej Diniejko "Benjamin Disraeli and the Two Nation Divide"
- ^ שולמית שחר, "בעקבות דיזראלי לארץ הקודש", עתון 77 422 (2021), עמ' 43
- ^ Benjamin Disraeli, Tancred (Bernard N. Langdon Davies ed., 1904) p. 437
- ^ חנן חריף, "חיבת ציון ומסע הצלב החדש", אנשים אחים אנחנו - הפנייה מזרחה בהגות הציונית, הוצאת מרכז זלמן שזר (2019) עמ' 53.
- ^ דניאלה שחם, ירושת דיזראלי, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2008
- ^ דוד בן גוריון, "מהרצל ועד היום" בפרויקט בן-יהודה
- ^ אדוארד סעיד, אוריינטליזם (עתליה זילבר מתרגמת, תל אביב, עם עובד, 2000) עמ' 9.
- ^ אדוארד סעיד, אוריינטליזם (עתליה זילבר מתרגמת, תל אביב, עם עובד, 2000) עמ' 96.
- ^ בנימין דישראלי ( בנימין דיזראעלי המכונה לורד ביקאנספיעלד ) , נס לגוים או טאנקרעד, א – ג, דפוס א' גינז, ווארשא תרמ"ג – תרמ"ד.
- ^ דוד פרישמן, "על הנס" בפרויקט בן-יהודה
- ^ גל אמיר "ברלין, דיזראלי, אלעמר - מדינת הלאום ומעבר לה", תרבות דמוקרטית 21, (2023) בעמ' 24
- ^ חנן חריף, "חיבת ציון ומסע הצלב החדש", אנשים אחים אנחנו - הפנייה מזרחה בהגות הציונית, הוצאת מרכז זלמן שזר (2019) עמ' 53.
- ^ דניאלה שחם, ירושת דיזראלי, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2008