Jump to content
החלפת מצב חיפוש
החלפת מצב תפריט
450K‏
15
3
1M‏
Pinkas
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

מוטי קירשנבאום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פעולות נוספות
גרסה מ־14:04, 18 באפריל 2026 מאת imported>יודוקוליס (←ביוגרפיה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
מוטי קירשנבאום
קירשנבאום באולפני התוכנית "לונדון את קירשנבאום", 2011
קירשנבאום באולפני התוכנית "לונדון את קירשנבאום", 2011
לידה 24 בספטמבר 1939
י"א בתשרי ה'ת"ש
המנדט הבריטיהמנדט הבריטי כפר סבא, פלשתינה (א"י)
פטירה 25 בספטמבר 2015 (בגיל 76)
י"ב בתשרי ה'תשע"ו
ישראלישראל מכמורת, ישראל
מדינה ישראלישראל ישראל
תקופת פעילות 1961–2015 (כ־54 שנים)
עיסוק מנחה טלוויזיה, עיתונאי
פרסים והוקרה פרס ישראל
פרס האקדמיה לטלוויזיה
רשתות חברתיות
פייסבוק {{#property:P2013}}
X (טוויטר) {{#property:P2002}}
טלגרם {{#property:P3789}}

מרדכי (מוטי) קירשנבאום (24 בספטמבר 1939 – 25 בספטמבר 2015) היה עיתונאי, במאי טלוויזיה ותיאטרון, מפיק, מנהל, עורך, סאטיריקן ומנחה טלוויזיה ישראלי. מנכ"ל רשות השידור בשנים 1993–1997. חתן פרס ישראל לאמנות הרדיו, הטלוויזיה והקולנוע לשנת תשל"ו (1976) וזוכה בפרס האקדמיה לטלוויזיה על מפעל חיים.

קובץ:Kirshenbaum herzog shilon1.jpg
מוטי קירשנבאום (מימין), הנשיא חיים הרצוג ודן שילון בהקלטת תוכנית טלוויזיה, שנות ה-90
קובץ:London et Kirschenbaum.JPG
קירשנבאום (מימין) עם ירון לונדון, בצילומי התוכנית "לונדון את קירשנבאום", 2008

ביוגרפיה עריכה

קירשנבאום נולד בשנת 1939 בכפר סבא, בנם של זוג עולים מפולין, בת-שבע לבית הברברג ואברהם קירשנבאום, ואח צעיר לרותי. אביו, בן למשפחה קשת-יום מלודז', עלה לארץ ישראל ב-1932, ואימו, בת למשפחה ורשאית מבוססת, עלתה זמן קצר אחריו. השניים, שהכירו עוד בוורשה ועלו לארץ עם סרטיפיקטים, נישאו בכפר סבא.[1] האב פתח במושבה חנות לממכר בגדי מפעל אתא.

קירשנבאום למד בבית הספר היסודי "ביאליק" בנתניה ואחר כך בבית הספר התיכון החקלאי פרדס חנה. היה בשבט "בזק" בצופי נתניה. בשנת 1958 התגייס לצה"ל ושירת בגדוד הנח"ל המוצנח.[2] בתחילת שנות ה-60 למד קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA). בשהותו בלוס אנג'לס שימש נציג העיתון "ידיעות אחרונות" בתעשיית הקולנוע של הוליווד ותיאר את הנעשה שם בכתבות למוסף "7 ימים" של העיתון. עוד במהלך לימודיו לתואר שני, נתבקש בשנת 1966 לשוב לישראל ולסייע בהקמתה של הטלוויזיה הישראלית. במסגרת זו היה בין היתר העורך הראשי של תוכנית החדשות, "מבט", ולאחר מכן הפיק את תוכנית הטלוויזיה הסאטירית, "ניקוי ראש", עליה זכה בשנת 1976 בפרס ישראל לאמנות הרדיו, הטלוויזיה והקולנוע. בכך הוא היה לזוכה פרס ישראל הצעיר ביותר אי פעם.[3]

ערך סרטים דוקומנטריים וכתבות טלוויזיה רבות. זכורים במיוחד סרטו "רימון בעזה"[4] על נקודת המפנה ביחסים עם עזה, סרטיו על קו הפסקת האש לאחר מלחמת יום הכיפורים, הסדרה התיעודית "אל בורות המים" וכן כתבותיו למגזין "יומן" של הערוץ הראשון, בהן הרבה לחשוף את חיי הטבע בישראל ולגלות אנשים שונים מאזורי הפריפריה. אחד האנשים שקירשנבאום גילה בכתבותיו הוא ז'וז'ו אבוטבול, שהפך בעקבות חשיפתו זו לשדרן רדיו ידוע.

ב-1976 מונה קירשנבאום למנהל מחלקת התוכניות של הטלוויזיה הישראלית.[5] הוא כיהן בתפקיד שלוש שנים עד להתפטרותו בעקבות מחסור בתקציבים.[6][7][8] העיתונאית ג'ודי לוץ, שניהלה את המחלקה הדוקומנטרית, נבחרה לתפקיד אחריו וכיהנה בו במשך שבעה חודשים.[9]

במהלך שנות ה-80 עבד כעצמאי בתחום ההפקה ובימוי סרטים וכן ביים תוכניות בידור, שהידועה שבהן הייתה התוכנית התשיעית של להקת הגשש החיוור, "בעבור חוקן דולרים" (1985). מדי כמה שנים ערך יחד עם ב. מיכאל ואפרים סידון קברט סאטירי פוליטי – את "תולדות עם ישראל: תיקונים והשלמות" (1986),[10] ולימים את "נפגעי חרדה" ("הבימה", 2010) ו"רואים ת'סוף" (תיאטרון צוותא, 2015).

ב-1989 היה בין צוות מייסדי בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה ושימש בו כמורה לבימוי[11].

בשנת 1993 מונה למנכ"ל רשות השידור על ידי שרת התקשורת, שולמית אלוני. במהלך כהונתו התמודד עם ירידה חדה בצפייה בערוץ הראשון עם פריצת הערוץ המסחרי, ערוץ 2 לאוויר. אחד מהישגיו כמנכ"ל היה העלאת הסדרה התיעודית "תקומה". בעת כניסתו לתפקיד ספג קירשנבאום ביקורת מצד ארגוני נשים על שימוש בלשון מיזוגנית בערוץ הראשון ועל היעדרן של נשים שדרניות[12]. קירשנבאום סיים את תפקידו כמנכ"ל רשות השידור בשנת 1997.

בסוף שנות ה-90 הצטרף לצוות התוכנית אולפן שישי בערוץ 2, במסגרתה הכין וערך כתבות ותחקירים.

משנת 2003 ועד מותו קירשנבאום הגיש בערוץ 10 את תוכנית האקטואליה "לונדון את קירשנבאום" יחד עם ירון לונדון, והפיק סרטי טבע שצולמו באפריקה.[13] הוא גם הנחה עם ירון לונדון את התוכנית "המועמד", תוכנית טלוויזיה לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה.

בתוכניתו "לונדון את קירשנבאום" ביטא קירשנבאום בגלוי את עמדותיו השמאליות, ואף התפרסם בעימות חריף עם סילבן שלום, שבו הטיח דברים קשים על חוסר נכונותו לסגת מרמת הגולן בהסכם עם סוריה, למרות הצהרות התמיכה שלו בשלום, עמדה שנראתה לקירשנבאום כצבועה.

באוקטובר 2009 הוענק לקירשנבאום פרס על מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים בתל אביב, ביחד עם ירון לונדון וסבר פלוצקר, על תרומתם לתקשורת הישראלית.[14] באותה השנה הופיע בסדרת הטלוויזיה לילדים "קופיקו".

בשנת 2010 גילם קירשנבאום את אברהם בסרט "זוהי סדום", יחד עם שחקני הסדרה הסאטירית "ארץ נהדרת". במקביל, הרבה להתארח בתוכניות הסאטירה שהוביל ליאור שליין - "משחק מכור", "עד הבחירות זה יעבור" ו"גב האומה".

ב-2012 ביים את ההצגה "שרי המלחמה" שכתב שי גולדשטיין בתיאטרון הבימה. באותה שנה זכה קירשנבאום בפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה.[15] בריאיון לנדב בורנשטיין סיכם 50 שנות קריירה והצהיר ש"ימשיך לשדר עד הרגע האחרון".[16]

בשנת 2013 התארח בסדרה הקומית "מלבי אקספרס" ששודרה בערוץ 10, שיחק בתפקיד עצמו.

בשנת 2014 הוענק לקירשנבאום אות "עמית כבוד" של המרכז האקדמי רופין. האות הוענק על הובלתו את התקשורת הישראלית והשיח הביקורתי בחברה הישראלית, ועל כך שהעלה אל מרקע הטלוויזיה ואל התודעה הציבורית נושאי דאגה לסביבה ולטבע באמצעות סרטי הטבע שהפיק.

בשנת 2015 ביים את הקברט הסאטירי "רואים ת'סוף", שכתבו אפרים סידון וב. מיכאל, והועלה בתיאטרון צוותא.

קירשנבאום היה חובב ספורט מושבע. ב-15 השנים האחרונות לחייו הגיש פינת ספורט בתוכנית הבידור השבועית "בילוי נעים" בהגשת מולי שפירא בגלי צה"ל.

חייו האישיים ומותו עריכה

קירשנבאום התגורר במכמורת. היה נשוי ליונה עד מותה ב-2006 מסרטן,[17] ואב לשלושה בנים ובת: כנען, נועם, ענת ואביב.[18]

ב-25 בספטמבר 2015 נפטר מדום לב בביתו במכמורת, מספר דקות בטרם היה אמור לעלות לשידור בגלי צה"ל במסגרת פינת הספורט בתוכניתו של מולי שפירא, "בילוי נעים". היה זה אך יום לאחר שבמהלך שידור התוכנית "לונדון את קירשנבאום" ציין נדב אייל, שהגיש לצדו באותו יום, את יום הולדתו ה-76 של קירשנבאום.[19] קירשנבאום היה חתום על כרטיס עמותת אדי וקרניותיו נתרמו להשתלה ביוזמת משפחתו[20]. הובא למנוחות בבית העלמין של מושב מכמורת. הותיר אחריו את ארבעת ילדיו ואת בת-זוגו, חני אילן.[21] לאחר מותו פרץ מאבק משפטי בין ילדיו לבין בת-זוגו בשאלת הצוואה שהשאיר.[22]

בדצמבר 2018 עלתה לשידור בערוץ 8 הסדרה "יומני קירשנבאום" של בן שני, העוסקת ביצירותיו הגדולות של מוטי קירשנבאום.[23]

באוקטובר 2022 שודר בערוץ כאן 11 הסרט הדוקומנטרי "קירשנבאום", שיצר בנו, כנען, אודות חייו ופועלו של אביו מנקודת מבטו אישית.

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מוטי קירשנבאום בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ שייקה בן-פורת, שיחות עם מוטי קירשנבאום, תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"ח 1998, עמ' 39–40
  2. ^ כתבי חדשות 10 חוזרים למדים: זהו את החיילים שבתמונות, באתר nana10‏, 7 באוקטובר 2011(הקישור אינו פעיל, 4.7.2020)
  3. ^ את הכסף תרם למחקר על ההיבטים החברתיים של התוכנית (טובה צימוקי, "ניקוי ראש" תחת העדשה, דבר, 5 במאי 1978)
  4. ^ אתר למנויים בלבד איילת שני, "הפלסטינים ממש צוחקים כשהם שומעים את הטענה שישראל יצאה מעזה", באתר הארץ, 13 ביולי 2022
  5. ^ מוטי קירשנבאום - מנהל מחלקת התכניות בטלוויזיה, דבר, 1 ביוני 1976
  6. ^ כל התוכניות, מאחורי המסך והמיקרופון, מעריב, 27 ביולי 1978
  7. ^ דליה מזורי, ג'ודי לוץ במקום מרדכי קירשנבאום, מעריב, 3 ביוני 1979
  8. ^ דליה מזורי, לפיד אומר "לא" ללוץ, מעריב, 31 באוגוסט 1979
  9. ^ מדור השעות הקטנות, הסכסוכים הגדולים מאחורי "המסך הקטן", מעריב, 3 באוגוסט 1978
  10. ^ תלמה אדמון, בשביל מה היה צריך להקים מדינה ליהודים, מעריב, 3 באוקטובר 1986, המשך
  11. ^ ניר בכר, הצגת הקולנוע הראשונה - לבית־הספר החדש לקולנוע יש כבר בית, מורים, קפטריה ותוכנית הוראה. נותרו עדיין כרטיסים בודדים לשנת הלימודים הבאה, כל העיר, 4 באוגוסט 1989
  12. ^ עירית לינור, קירשנבאום והנשים, חדשות, 1 באוקטובר 1993
  13. ^ אהוד אשרי, קירשנבאום צריך אוויר, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2007
  14. ^ פרסי "מפעל חיים" לירון לונדון, מוטי קירשנבאום וסבר פלוצקר, בכנס אילת לעיתונות 2009, אגודת העיתונאים תל אביב. הבחירה בעיתונאים הוותיקים התקבלה על ידי הנהלת אגודת העיתונאים בתל אביב ונשיאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב פרופ' רבקה כרמי.(הקישור אינו פעיל, 4.7.2020)
  15. ^ נועה הרשקוביץ‏, מוטי קירשנבאום יקבל פרס מפעל חיים, באתר וואלה, 26 בדצמבר 2012
  16. ^ נדב בורנשטיין, קירשנבאום זכה בפרס מפעל חיים: "לעולם אל תפרוש בשיא", באתר nana10‏, 12 בינואר 2013
  17. ^ נתן זהבי, עיר ללא רחמים, באתר nrg‏, 27 באוקטובר 2006.
  18. ^ מרדכי קירשנבאום, חדשות מחלקה ראשונה
  19. ^ סרטונים לונדון את קירשנבאום: 24.09.15, באתר nana10‏, 24 בספטמבר 2015(הקישור אינו פעיל, 4.7.2020) - האיחולים ליום ההולדת בראשית התוכנית, תוך התייחסות הומוריסטית לכך שזהו יום חתונתה של בר רפאלי, שנטען שביקשה לחסום לתעופה את אזור הטיסה שמעל לאירוע.
  20. ^ עמית תומר, ‏מוטי קירשנבאום ז"ל חתם על כרטיס אד"י ולאחר מותו איבריו נתרמו, באתר מעריב אונליין, 27 בספטמבר 2015
  21. ^ רן בוקר, מוטי קירשנבאום הלך לעולמו, באתר ynet, 25 בספטמבר 2015; ליאורה גולדנברג-שטרן, ‏מבזק רכילות: מי הנוכחית של מוטי קירשנבאום?, באתר מעריב השבוע, 29 באפריל 2014
  22. ^ אלה לוי-וינריב, ‏עיתונות לוחמת: הקרב על ירושת מוטי קירשנבאום ז"ל, באתר גלובס, 2 באפריל 2016
  23. ^ שגיא בן נון‏, צל של אמת, יוסי בנאי ופורנו ישראלי: ערוץ HOT8 חשף את העונה החדשה שלו, באתר וואלה, 3 ביולי 2018


מנהלי רשות השידור
יושבי הראש חיים יחיל • ולטר איתן • ראובן ירון • מיכה ינון • אהרן הראל • מיכה ינון • רינה שפירא • גיל סמסונוב • נחמן שי • אברהם נתן • גבריאלה שלו • משה גביש • אמיר גילת קובץ:IBA-logo.svg
מנהלים כלליים חנוך גבתון • שמואל אלמוג • יצחק לבני • יוסף לפיד • אורי פורת • אריה מקל • מוטי קירשנבאום • אורי פורת • רן גלינקא • יוסף בראל • יאיר אלוני • מרדכי שקלאר • יוני בן-מנחם • יונה ויזנטל • ברי בר-ציון


הקודם:
2011 - מיכה שגריר 		פרס האקדמיה לטלוויזיה - פרס מפעל חיים
2012 - מוטי קירשנבאום 		הבא:
2014 - נורית קידר
אוחזר מתוך "https://www.yisraelpedia.com/index.php?title=מוטי_קירשנבאום&oldid=33098"