משכית
פעולות נוספות
| קובץ:Maskit.png | ||||
| נתונים כלליים | ||||
|---|---|---|---|---|
| קואורדינטות |
Coordinates: חסר קו רוחב | |||
| נתוני חברת תעופה | ||||
| ||||
|
| ||||
_-_A_Striking_Outfit.jpg){kind=link}
מַשְׂכִּית הייתה חברה ממשלתית לייצור ושיווק אוּמנות מקומית בתחומי הטקסטיל, הצורפות ועבודות עץ זית שפעלה בישראל בין 1954 ו-1994 וזכתה לתחייה מחודשת בשנת 2014. בראש "משכית" ניצבה מייסדת החברה והרוח החיה בה, רות דיין.
מוצרי החברה יוצרו על ידי אומנים מבני העלייה ההמונית מתוך שלוש מטרות: לספק לעולים תעסוקה ופרנסה, לשמר את המסורת החומרית והתרבותית של העולים ולקרב את החברה הישראלית לעלייה מתוך ערכי תרבות ואסתטיקה ולא רק מתוך תדמית של מצוקה ומחסור. עבודות משכית, שהתבססו על דגמים ומסורות שהביאו עולי עדות המזרח הפכו ברבות השנים לשם נרדף לאומנות ישראלית מקורית, בפרט בתחומי צורפות התכשיטים וכלי היודאיקה, האריגה, הרקמה, הסריגה ועיצוב האופנה ששילבו פולקלור עם עיצוב מודרני. לדברי אוצרת האתנוגרפיה במוזיאון ארץ ישראל, בתיה דונר: "בתקופה שבה נדרשו כל העולים לשכוח את עברם ולהשתלב במדינה הצעירה, ניסחה עבורם משכית את עברם כמקור לתחושת ערך"[1]. מוצרי משכית שימשו כמתנות רשמיות של מדינת ישראל לדיפלומטים ולראשי מדינות.
תולדות משכית עריכה
בשנת 1949 עבדה רות דיין כמדריכת עולים במושבי העולים בפרוזדור ירושלים. היא וחוקרת הפולקלור זהרה וילבוש הבחינו במיומנות הנשים בתחומי מלאכת היד וביצירותיהן. דיין החליטה לנסות ולהפוך את העיסוק למקור פרנסה ושימור תרבותי, וביצעה בכך תפנית מההכוונה הרשמית שניסתה לחנך את העולים לעיסוק בחקלאות. פרויקט איתור הנשים (והגברים, רובם צורפים ממוצא תימני), הדרכתן ושיווק ראשוני של יצירותיהן נקרא פרויקט "אשת חיל". כעבור כחמש שנים, בעידוד ובתמיכה של גולדה מאיר וטדי קולק (היו"ר הראשון של "משכית") הפך הפרויקט לחברה ממשלתית. ההזמנה הראשונה מ"משכית" הייתה של בית החרושת "אתא".
פיני לייטרסדורף, מעצבת אופנה ילידת הונגריה, נשכרה על ידי דיין לשמש כמעצבת האופנה הראשית של "משכית". גם בן זוגה, הצייר יוחנן סימון, תרם הדפסים לבדי החברה. היא רקחה מהתרומות האותנטיות של היוצרים ומחינוכה הקלאסי-קוסמופוליטי עיצוב מקורי, ייחודי, ששילב את התנ"ך, קיבוץ הגלויות, נופי ארץ ישראל ואורהּ עם קו נקי ומודרני שהגדיר "ישראליות". בין עיצוביה הבולטים היו מעיל "מדבר"[2] ושמלת "עין גדי". מעצבת הטקסטיל הראשית של החברה הייתה נאורה ורשבסקי. את מחלקת הצורפות הקימה חנה ליבון, בוגרת מגמת צורפות בבצלאל. היא נשכרה ע״י רות דיין, והייתה מעורבת בגיוס את הצורפים הראשונים ומתן התדמית הייחודית של מחלקת הצורפות בתחילת דרכה. מנהל מחלקת הצורפות החל משנת 1964 היה משה בן דוד[3].
ההשראה לסגנון הישראלי שגובש ב"משכית" נשאבה גם מהאור הישראלי המיוחד, מנופי הארץ וצבעיה; מגוני ההדרים, הדיונות והכינרת; מהוורוד הענוג של אבני ירושלים, מהסגול של הרי אילת, מהחומים של אזורי הפרא בהרי יהודה, מהירוק של היערות ומהאדומים החלודים של גבעות הנגב. ולא פחות מכך – מהחומריות והמרקמים של חלוקי הנחל, הצדפים ועצי הזית שהטביעו חותמם על כפתורים ואביזרים... שולבו גם רכיבים מתוך ממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו בתלים המקראיים מגידו, חצור ובאר שבע... שברי זכוכית רומית עתיקה שגילה משה דיין בחפירותיו הארכיאולוגיות מצאו דרכם, באמצעות רעייתו רות, לשיבוץ בעדיי הכסף של "משכית".
— מתוך נורית בת יער, שיכרון עיצובים – אמנות האופנה בישראל 1948 - 2008, הוצאת רסלינג, 2010
מוצרי "משכית", כולם על טהרת עבודת היד, תוצרת הארץ וחומרים משובחים, פנו אל קהל אמיד, ברובו תיירים יהודים ונוצרים מארצות הברית. חנויות "משכית", שהראשונה בהן נפתחה ב-1954 ברחוב הירקון מול מלון דן תל אביב, עוצבו בקו קלאסי יוקרתי כמוזיאון או גלריה והמחירים היו גבוהים. בשנות ה-60 נפתח בית משכית בירושלים.
בשנת 1962 עזבה משכית את החנות ברחוב פרישמן ועברה למרתף של בית אל על[4].
ב-1964 נקלעה "משכית" לקשיים עקב ניהול כושל וכמעט עמדה להימכר לידיים פרטיות[5], אלא שוועדת שרים לענייני כלכלה החליטה לשמר אותה כחברה ממשלתית[6]. אחרי מלחמת ששת הימים הועשרו דוגמאות הרקמה של משכית באמנות רקמת-שמלות פלסטינית ובדואית, ולמצאי שלה התווספו מוצרי מקלעת-קש כחלק מחזון כור-ההיתוך שכלל ערבים ויהודים כאחד.
בין 1970 ל-1977 הפכה "משכית" לחברה פרטית (בתחילה הותירה הממשלה בידיה חלק ממניות החברה), בהתליך שהחל עם מכירת החברה לחברת משקיעי ישראל בשנת 1970 במחיר מיליון לירות[7]. ב-1978 פרשה רות דיין מהנהלת החברה ועברה לארצות הברית[8]. לאחר מכן פרשה לייטרסדורף ולא נמצאו לה מחליפים הולמים שיקדמו את העיצוב לפי מגמות חדישות. מוצריה הפכו מיושנים והחברה נקלעה להפסדים, עד שנסגרה סופית ב-1994.
רקמה במשכית עריכה
הרקמה הייתה אחד מסימני ההיכר של חברת "משכית", שפעלה ממחצית שנות ה־50 של המאה ה־20. במסגרת פעילותה שולבו במוצרי משכית רקמות יד מסורתיות של נשים עולות ופלסטיניות בעיצובי אופנה בסגנון עיצוב מודרניסטי. למרות שמטרתה של משכית, הייתה בעיקר לייצר תעסוקה ופרנסה לעולים חדשים, נוצר במשכית גם "סגנון ישראלי מקורי" המשלב מסורת ואקטואליה בקשר לזמנה[9]
סדנאות רקמה הוקמו עוד בשנת 1949, ביוזמת רות דיין[10] נחמה בראון הייתה אחת המדריכות שפעלה במסגרת החברה שנקראה 'אשת חיל'. במסגרת זו רקמו עולות חדשות, כ-30,000 חפתים וצווארונים עבור חברת 'אתא' (ההיסטורית), לדגם שנקרא "רובשקה" לגברים ודגם לנשים שנקרא ”חולצות ישראל“, אשר עוצבו בסגנון אירופאי. במימון הסוכנות היהודית, נפתח קורס רקמה בבית החלוצות בירושלים. הרוקמות קבלו הדרכה גם מיוליה קיינר שעמדה בראש המחלקה לאריגה בבצלאל החדש[9]. יוזמות הרקמה, פעלו כמרחב תעסוקה לנשים עולות חדשות בעיקר מארצות צפון אפריקה, אך גם דרוזיות, בדואיות, וערביות נוצריות־פלסטיניות. מטרתן של הסדנאות הייתה כפולה: לספק מקור פרנסה לנשים חסרות מקצוע שזה עתה נקלטו במדינה הצעירה, כאשר במשך הזמן הלכה והתבססה גם על זהות תרבותית ייחודית, ויזואלית וחומרית, לאופנה הישראלית בזירה המקומית והבינלאומית[11]
שיטת העבודה עריכה
שיטת העבודה במשכית שהוקמה בשנת 1954, שילבה בין סדנאות מרכזיות בתל אביב וביישובים שונים לבין עבודה מהבית[12], דבר שאפשר לנשים להמשיך לנהל חיי משפחה ולשלב את המלאכה בבית. הרוקמות קיבלו מהחברה בדים ודגמים מוכנים וביצעו את מלאכת הרקמה הידנית לפי ההנחיות. את התוצרים המוגמרים החזירו למשכית לצורך שילובם בבגדים ובאביזרים. מעצבי טקסטיל ואופנה יצרו את העיצובים, בתחילה מדריכות רקמה כמו נחמה בראון, ובהמשך מעצבת האופנה פיני לייטרסדורף ורות דיין שהייתה מעורבת בכל תהליכי הייצור והעיצוב. הן הכתיבו את הגזרות, בחירת הצבעים והאסתטיקה הכללית[13]. הרוקמות עצמן – נשים עולות מתימן, הבלקן וצפון אפריקה לצד נשים דרוזיות, בדואיות ונוצריות־ פלסטיניות, אחרי 1967 – היו היצרניות בעלות המיומנויות של הרקמה המסורתית, בהשראתה הוענק לבגדים אופיים הייחודי.
הרקמות ששולבו ביצירות נשענו על מגוון מסורות אתנוגרפיות מקומיות וכל אחת מהן העניקה לבגדים אופי ייחודי:
- רקמות פלסטיניות- בייחוד מסגנון בית לחם שהתאפיין ברקמה בתך מונח מאחז, וברקמת צלב צפופה בגווני אדום, שחור וזהב. המוטיבים כללו עיטורים גאומטריים ופרחוניים והותאמו לגזרות ערב מודרניסטיות, אופנתיות לתקופה[14]
- רקמות תימניות- עבודת יד עדינה בחוטי משי צבעוניים, בעיקר בכחול ובאדום. מוטיבים נפוצים היו צורות סימטריות ואלמנטים בהשראת טבע. במשכית שולבו רקמות אלו בחולצות ובשמלות פשוטות יחסית, שהוצגו כסמל ל"שורשיות מזרחית".
- רקמות בדואיות- דגמים גאומטריים וסימטריים רקומים בחוטים צבעוניים, לעיתים בשילוב חרוזים. הם שולבו בעיקר במעילים ובבגדי חורף, תוך הדגשת הקשר לנוף המדברי[15].
- רקמות מזרח-אירופיות- עולות מרומניה ומאוקראינה הביאו טכניקות של רקמות פרחים ועיטורים עדינים, לעיתים בחוטי כסף וזהב. אלו שולבו בשמלות ערב כדי ליצור זיקה בין מסורת עממית אירופית לאופנה עילית מודרנית.
השילוב של טכניקות שונות יצר סגנון ייחודי, שבו המסורת האתנוגרפית שימשה כבסיס לעיצוב חדש. במשכית נעשתה התאמה של הצבעים, החומרים והפרופורציות כך שיתאימו לקהל יעד מערבי ובינלאומי, תוך שמירה חלקית בלבד על האותנטיות המקורית של הרקמות[12].
היסטוריה ודוגמאות עריכה
לאורך שנות פעילותה של משכית שימשה הרקמה כצומת ומפגש בין עיצוב מודרני לבין מסורות מלאכה עממית, כולל מסורות ערביות מקומיות.
- שמלה רקומה בסגנון פלסטיני (שנות ה־50, תל אביב): עוצבה במחלקת האופנה של משכית בפיקוחה של רות דיין, ונוצרה בידי רוקמות פלסטיניות מבית לחם שהתמחו ברקמת צלב צבעונית. השמלה נועדה לשלב מסורת מקומית פלסטינית באופנה הישראלית. היא הורכבה מבד כותנה כהה ועליו רקמת יד בצבעי אדום, שחור וזהב, בעיטורים גאומטריים ופרחוניים שובצו על גזרת ערב מודרנית[9].
- מעיל "מדבר" רקום (שנות ה־60, ישראל): עוצב בידי פיני לייטרסדורף, הגימורים המחברים נרקמו בידי קבוצת נשים בדואיות מצפון הנגב. המעיל נטווה מצמר טבעי, נארג בבית המלאכה לאריגה של ג'ורג' קאשי במגדל העמק, ועליו נוספו דגמים גאומטריים ברקמת יד. מטרתו הייתה לייצג את המדבר כסמל ישראלי־מזרח תיכוני ולשווקו באירופה כפריט "אותנטי"[16].
- שמלת ערב רקומה בעבודת עולות מרומניה (שנות ה־60, תל אביב): עוצבה בידי פיני לייטרסדורף, ונרקמה על ידי עולות ממזרח אירופה בעלות מסורת רקמה אתנוגרפית. השמלה נעשתה מבד משי ועליו רקמת יד בחוטי כסף וזהב. היא ביטאה שילוב של מסורות אירופאיות־עממיות עם עיצוב אופנה מודרני כחלק מהגדרת האופנה הישראלית.
- חולצות רקומות בעבודת נשים תימניות (שנות ה־50–60, יפו): עוצבו בהובלת רות דיין ויוצרו בייצור שוטף על ידי נשים עולות מתימן. החולצות נרקמו בחוטי משי צבעוניים על בדי פשתן, תוך שימוש בטכניקות מסורתיות תימניות[9].
משמעות וביקורת עריכה
הרקמה במשכית שימשה לא רק אמצעי עיצובי אלא גם כלי חברתי-תרבותי. מצד אחד, היא סיפקה מקור פרנסה לנשים עולות ולנשים פלסטיניות, דרוזיות ובדואיות, ואפשרה להן לשמר מסורות מלאכה עתיקות תוך השתלבות בפרויקט לאומי-מודרני[9]. שילוב הרקמות הפך לסימן היכר באופנת משכית והעניק לה לגיטימציה בזירה הבינלאומית כמותג "אותנטי" ישראלי. עם זאת, חוקרים הצביעו גם על יחסי הכוח והפערים שנוצרו: רות דיין והמעצבים זכו לחשיפה ציבורית וקרדיט אמנותי, בעוד הרוקמות נותרו אנונימיות. שילוב המוטיבים האתניים נתפס לעיתים כצורה של השתלטות תרבותית (cultural appropriation) שבה מסורות רקמה פלסטיניות ומזרחיות שולבו במסגרת נרטיב ציוני מבלי לתת קרדיט מלא ליוצרותיהן. הביקורת האקדמית רואה ברקמות אלו עדות למתח בין העצמה כלכלית ושימור מסורת, לבין מחיקה או סילוף של זהות תרבותית מקורית. פעילות משכית גילמה פרדוקס: בעוד שהמותג הציג את הרקמות כעדות ל"אותנטיות ישראלית", למעשה הן הוצאו מהקשרן התרבותי המקורי והוסבו לכלי ליצירת זהות לאומית חדשה. עבודות היד הפלסטיניות, התימניות והבדואיות הוצגו כחלק ממסורת ישראלית מתגבשת, מבלי לתת קרדיט לרוקמות עצמן. בכך, נטען, הפכה משכית את המלאכות האתניות לנכס עיצובי הנתון לשליטת הממסד והמעצבים, מה שמדגים תהליך של ניכוס תרבותי ומחיקת זהות המקור[17].
סופה של משכית וההשפעה על הרקמה עריכה
בשנות ה־80 וה־90 דעכה פעילותה של משכית בעקבות קשיים כלכליים ושינויים בשוק האופנה המקומי והבינלאומי. עם סגירת המותג, נסגרו גם הסדנאות שבהן עבדו הרוקמות והפרקטיקה של שילוב רקמות יד בעיצובי אופנה מודרניים כמעט ונעלמה מהזירה הישראלית[18]. עבור רבות מן הנשים שהועסקו במיזם, משמעות הדבר הייתה אובדן מקור פרנסה מרכזי והפסקת תהליך של שימור מלאכות יד מסורתיות, שלא היה ממטרותיה של רות דיין, אבל נוצר כתוצאה מהפרקטיקה הידנית של יצור חפצים מעוצבים, במשכית[9].
במיזם ההחייאה של משכית בשנות ה־2000 וה־2010, התמקד המותג בעיקר בעיצוב עכשווי ובאופנת עילית מודרנית, כאשר הרקמה המסורתית לא חזרה להיות חלק מהותי מהקולקציות. היעדרות זו מדגישה את השינוי שחל בתפיסה התרבותית- בעוד שבעשורים הראשונים למדינה נחשבה הרקמה לאמצעי ליצירת זהות ישראלית אותנטית, בעידן המאוחר יותר היא נתפסה כמרכיב נוסטלגי או אסתטי בלבד ללא מעמד מרכזי באופנה המקומית. בכך נסגר פרק משמעותי בתולדות האופנה הישראלית, שבו הרקמה שימשה גשר בין מסורת לחדשנות, בין זהויות מקומיות לבין שאיפה לייצוג בינלאומי.
כיום עריכה
ב-2014 הושק המותג מחדש ביוזמת מעצבת האופנה שרון טל אשר הצליחה לגייס את רות דיין לטובת המאמץ. עם המשקיעים במיזם נמנה סטף ורטהיימר. הדוגמנית שהובילה את הקולקציה הראשונה ששמה "הומאז' 2014" הייתה נועם פרוסט. בסתיו–חורף 2015 הושקה קולקציה בהשראת קרמיקות מקוריות של האמנית בתיה סרנגה אשר עבדה עם בית האופנה משכית בשנות ה-70. כיום יושב בית האופנה משכית ברחוב הצורפים 14, יפו.
בשנת 2022 התקיימה תצוגת אופנה של בגדים בעיצובה של שרון טל. התצוגה הייתה מחווה למייסדת משכית, רות דיין שהלכה לעולמה בגיל 104.[19]
בשנת 2024, הוצגה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב התערוכה "משכית 70/30/10", שאצר שחר אטואן. בתערוכה הוצג שילוב בין הפרק ההיסטורי של משכית, לבין בית האופנה משכית שחודש בשנת 2014.
גלריה עריכה
-
צילומי דוגמנות לאופנת משכית, 1970
-
"פרחים", הדפס טקסטיל עבור משכית, שנות ה-60. מאת רות צרפתי.
-
בית משכית ברחוב הרב קוק בירושלים
_-_Old_Jaffa.jpg){kind=link}
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- בתיה דונר, משכית - מארג מקומי, מוזיאון ארץ ישראל, תשס"ג - 2003
- נורית בת יער, שיכרון עיצובים – אמנות האופנה בישראל 1948 - 2008, הוצאת רסלינג, 2010
- גילעת, יעל, אבן הבוחן פרקטיקות חברתיות, מרחבי ייצור ועיצוב תכשיטים במחלקת הצורפות במשכית, מחשבות על קראפט, בצלאל, 2015, עמ' 225 - 257
קישורים חיצוניים עריכה
- משכית 70/30/10 מוזיאון ארץ ישראל, 2024 .
- ארכיון האופנה והטקסטיל ע"ש רוז, שנקר, אוסף משכית, באתר ארכיון האופנה והטקסטיל ע"ש רוז בשנקר
- רקמת החיים של רות דיין בלוג הספרייה הלאומית. https://blog.nli.org.il/ruth_dayan_maskit/
- קובץ:Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי של משכית
- החיים שלפני זארה, באתר וואלה, 3 במרץ 2010
- קובץ:YouTube full-color icon (2017).svg כתבתו של אילן לוקאץ' בחדשות ערוץ 2 על בית האופנה משכית ועל החזרה לאופנה הישראלית, סרטון באתר יוטיוב
- מידע על משכית בקטלוג הספרייה הלאומית
- חיפוש משכית בעיתונות יהודית היסטורית
- מתיה קם, משכית, באתר "תרבות•il"
- כרזה - חדש במשכית! - מעריב, 25 במאי 1970, משאב הוראה מתוך אתר החינוך של הספרייה הלאומית
- הדס שואף, בחברה טובה: המותגים הישראליים המנצחים, באתר Xnet, 22 באפריל 2011
- אורנה שמר, רות דיין ו"משכית", מעריב, 11 בנובמבר 1960
- יהושע משולח, רות דיין הולכת ל"משכית"..., דבר, 8 בדצמבר 1961
- מרים גורן, "משכית" - אותה הגברת באדרת יותר גדולה, דבר, 30 בנובמבר 1970
- שחר אטואן, פיני לייטרסדורף, מעצבת האופנה העילית הראשונה שפעלה כאן, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2011
- חנות משכית באתר "נוסטלגיה און-ליין"
- קטע קול רות דיין ומשכית, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 18 באפריל 2021
- סרטונים פתיחת החנות המרכזית של משכית בתל אביב, 1960, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
- עילית מינמר, המותג הציוני האחרון: התערוכה שעושה כבוד ל"משכית", באתר כלכליסט, 29 ביולי 2024
.svg){kind=link}
הערות שוליים עריכה
- ^ בתיה דונר, משכית - מארג מקומי, מוזיאון ארץ ישראל, תשס"ג - 2003, עמ' 63
- ^ מעיל המדבר לעולם נשאר, דבר, 29 בספטמבר 1975
- ^ כתבה - 'משה בן דוד - דרך הכסף', אריאלה שביד, חדשות, 7 בינואר 1994, ארכיון משה בן דוד, הספרייה הלאומית
- ^ גיל קיסרי, משכית תופעל על בסיס כספי חדש, מעריב, 27 באוגוסט 1964
- ^ גיל קיסרי, שרשרת הכשלונות של משכית, מעריב, 26 באוגוסט 1964
גיל קיסרי, משכית תופעל על בסיס כספי חדש, מעריב, 27 באוגוסט 1964 - ^ ועדה ממליצה להמשיך בפעולות חברת משכית, דבר, 29 ביוני 1965
- ^ "משכית" ניתנה כ"מזכרת", על המשמר, 20 באוקטובר 1970
- ^ "רות כבשה מקום בלבו של כל אחד", מעריב, 21 באוגוסט 1978
- ^ 1 2 3 4 5 6 בתיה דונר, פרקטיקה של רקמת מחבר: משכית כמקרה מבחן, בצלאל, כתב עת לתרבות חזותית וחומרית מחשבות על קראפט, 2015
- ^ הדר בן יהודה, רקמת החיים של רות דיין, בלוג הספרייה הלאומית, 2020
- ^ Ruth Dayan Wilburt Feinberg, Crafts of Israel, london , New york: Macmillan CO. INC, Collier Macmillan, 1974
- ^ 1 2 יעל גלעת, אבן הבוחן: פרקטיקות חברתיות, מרחבי ייצור ועיצוב תכשיטים במחלקת הצורפות במשכית, בצלאל , כתב עת לתרבות חומרית וחזותית מחשבות על קראפט, 2015
- ^ איריס יחיאלי רוזנברג, משכית צעדים ראשונים בעיצוב טקסטיל בישראל ראיונות עם חלוצי המעצבים., עבודת גמר לתואר ראשון, עיצוב טקסטיל מכללת שנקר, 1988
- ^ יובל עציוני, סיפורי בדים, מבט נרטיבי על סיפורם של מעצבי טקסטיל בישראל תוך מיקוד בשנים 1970-1993, עבודת גמר לתואר M.Ed. באוריינות חזותית בחינוך סמינר הקיבוצים המכללה לטכנולוגיה ולאמנויות הפקולטה לאמנויות, 2015
- ^ The Israel company for faires and exhibitions LTD. ICOFEX, Israel Fashion, Israel Fashion 17, 1972, עמ' 52-65
- ^ דייזי רקח-ג'יברה, נגה אליאש-זלמנוביץ', מקום לאופנה, , אפרת אסף-שפירא, (אוצרות), ירושלים: מוזיאון ישראל, 2019
- ^ שלי שנהב, מזכרות-המצאה תרבותית, משמעות ואותנטיות מקרה" משכית", מותר: כתב העת של הפקולטה לאמנויות 14, 2006, עמ' 41-46
- ^ נורית בת יער, שכרון עיצובים אמנות האופנה בישראל 2008-1948, תל אביב: רסלינג, 2010
- ^ בית האופנה משכית בתצוגת אופנה קורנית 2022, באתר https://www.mokasini.co.il/, 06/04/2022