אווה פרון
פעולות נוספות
| אווה פרון בדיוקן רשמי בשנת 1950 | |
| אווה פרון בדיוקן רשמי בשנת 1950 | |
| מדינה | ארגנטינה ארגנטינה |
|---|---|
| שגיאת לואה ביחידה יחידה:WikidataBind בשורה 22<includeonly></includeonly>: אין יישות בוויקינתונים. | |
מריה אווה דוארטה דה פרון (בספרדית: María Eva Duarte de Perón, ידועה בכינוי אוויטה; 7 במאי 1919 – 26 ביולי 1952) הייתה רעייתו השנייה של נשיא ארגנטינה חואן פרון. היא הייתה דמות כריזמטית ושאפתנית ביותר, ונודעה כדומיננטית ומשפיעה בתקופת נשיאותו הראשונה של בעלה, עד למותה מסרטן בגיל 33 בלבד. היא זכתה להערצת המוני העם בארגנטינה, בני מעמד הפועלים ממנו העפילה לצמרת, אך גם לבוז ולאיבה מצד האליטות.
תחילת דרכה עריכה
אווה פרון נולדה בשם מריה אווה דוארטה, במאי 1919, בעיירה לוס טולדוס במחוז בואנוס איירס, וגדלה בעיירה חונין הסמוכה. היא הייתה אחת מחמישה ילדים שנולדו ממערכת יחסים בין טבחית לא נשואה לחואן דוארטה, חוואי נשוי. מוצאה הנחות והתנכרות משפחת אביה טיפחו בה כבר מילדות טינה יוקדת לבורגנות ולמעמד הביניים ושאיפה עזה לטפס במעלה הסולם החברתי. בגיל 15 היא עזבה את העיירה שבה גדלה והגיעה לבואנוס איירס כבת לווייתו של מוזיקאי נודד.
בבואנוס איירס יצרה פרון קשרים חברתיים ופיתחה קריירה של שחקנית בינונית, באופרות סבון רדיופוניות ועל הבמה, עד שהפכה לשחקנית מוכרת ומנהלת תחנת רדיו. באירוע צדקה למען נפגעי רעידת אדמה היא פגשה את הקולונל חואן פרון, קצין מבטיח שמונה לתפקיד שר העבודה והרווחה. בשנת 1945, כאשר הצבא הכניס את חואן פרון למעצר, היא סייעה לשחרר אותו ממעצרו באמצעות ארגון מחאה עממית המונית. הם נישאו כמה ימים לאחר מכן, כאשר הייתה בת 26 והוא בן 50.
כרעייתו של חואן פרון, היא טיפחה את שאיפותיו הפוליטיות של בעלה והשתמשה במוצאה ממעמד הפועלים כדי לגייס עבורו תמיכה רחבה מבין שורות ארגון הפועלים "חסרי החולצות". במערכת הבחירות של 1946 היא נשאה נאומים נלהבים בתחנת הרדיו שלה, בהם פנתה לעניי מעמד הפועלים בניסיון לשכנעם לראות בפרון את נציגם הנאמן ביותר. פעילותה הנמרצת תרמה רבות לניצחונו של חואן פרון באותה מערכת בחירות, והוא נבחר לנשיא ארגנטינה.
חייהם האישיים היו פחות חשופים וידועים. ניכרה ההערצה ההדדית ביניהם אך לזוג לא היו ילדים. יש חוקרים הטוענים שחואן פרון היה הומוסקסואל ובין בני הזוג לא היו יחסי מין.
רעיית הנשיא עריכה
לאווה היה תפקיד מרכזי בקביעת מדיניות בעלה לאחר שנבחר לנשיא ארגנטינה. היא סייעה לבעלה בתפקידו כנשיא והייתה כצל וכממלאת מקומו, ומתוקף כך גם נהגה לקיים נאומים ולחתום על הסכמים בשמו של פרון. היא התגייסה לפעילות ציבורית נמרצת, מעל ומעבר למקובל ל"גברת הראשונה" ולמורת רוחם של רבים מהמעמד השולט. היא הייתה מעורבת בניהול ענייני המדינה, במיוחד בתחומי רווחה וחברה. למרות זאת, נזהרה שלא להאפיל יתר על המידה על דמותו של בעלה, והקפידה לציין בכל הזדמנות שהוא ההשראה האמיתית לפעילויות הצדקה שלה.
אווה הקימה וניהלה את "קרן אווה פרון" לסיוע לעניים, קרן שגייסה כספים באופן נמרץ והשתמשה בהם לקידום מטרות חברתיות, שימוש שהעלה את קרנה בעיני הציבור בארגנטינה.[1] היא הייתה פעילה מאוד בנושאים פמיניסטיים, התגייסה למאבק למען הענקת זכות בחירה לנשים, ופעלה להקמת מפלגת נשים פרוניסטית. במקביל, ניהלה יחד עם בעלה את ענייני המדינה ביד ברזל, תוך השתקת מתנגדים ומבקרים, לעיתים מאסרם, וסגירת עיתונים שביקרו את התנהלותם. רמיזות על אי-סדרים כספיים בניהול הקרן טושטשו ונדחקו לקרן זווית, ואווה פרון הייתה לדמות הפופולרית והמשפיעה בארגנטינה.
ב-1947 יצאה אווה פרון לסיור יחסי ציבור באירופה, שנודע בכינויו "סיור הקשת בענן". היא ביקרה בספרד ונפגשה עם הרודן הפשיסט פרנסיסקו פרנקו (שקרא על שמה את הסופר קאפ הספרדי בכדורגל), ועם ראשי מדינות נוספים באיטליה ובצרפת. בקריית הוותיקן נפגשה עם האפיפיור. המלך ג'ורג' השישי סירב לפגוש אותה, בניגוד לעצת משרד החוץ הבריטי, וקבע שלא יתייחס לביקורה כביקור רשמי, והיא ביטלה את ביקורה בבריטניה בתגובה. הודעתה הרשמית לעיתונות הייתה כי ביטלה את ביקורה בבריטניה עקב תשישות. ביקורה בשווייץ היה בלתי מוצלח גם כן, ובמהלך נסיעתה ברחוב הושלכו על מכוניתה אבנים אשר שברו את שמשת הרכב. בהמשך הביקור בשווייץ השליכו מפגינים עגבניות עליה ועל שר החוץ במחאה. לאחר חודשיים של סיור שבה אווה לארגנטינה.
סגנון חייה נודע כראוותני ומנקר עיניים, דבר שלא פגע בהערצת ההמונים כלפיה. היא הייתה מושא פולחן אישיות להמוני העם ותמונתה נישאה בכל מקום בארגנטינה. להערצת ההמונים לא הייתה שותפה האליטה הארגנטינית, אשר בזה למוצאה הנחות ולדרך המינית מדי, לתפיסתם, שבה בנתה את הקריירה שלה, וסברה שמעורבותה בניהול המדינה מופרזת. אווה פרון, מצידה, התייחסה למבקרים אלה בביטול, כינתה אותם "האוליגרכים", והמשיכה לפעול למען המוני העם המעריצים.
ב-1951 סברה שהגיעה השעה לממש פורמלית את מעמדה השלטוני, ופעלה לקבל מינוי של סגנית-נשיא, לצד בעלה. אליטת הצבא סברה שבזאת הגדישה את הסאה, והיא ויתרה על מועמדותה בשל לחץ זה ובשל מצבה הבריאותי הרופף, חרף התמיכה העממית הרחבה לה זכתה.
מותה וקברה עריכה
בשנת 1951, זמן קצר לאחר הסרת מועמדותה לתפקיד סגנית הנשיא, אובחנה פרון כחולה בסרטן צוואר הרחם. מצבה התדרדר במהירות והיא נפטרה ביולי 1952, בגיל 33.[2]
מותה של אווה פרון לא קטע את הביוגרפיה הסוערת שלה. בעקבות מותה הוכרז אבל לאומי בארגנטינה, והמוני העם געו בבכי ברחובות ובכנסיות ברחבי המדינה. גופתה נחנטה והוצגה לראווה, והייתה מוקד עלייה לרגל.
בעקבות נפילתו והגלייתו של חואן פרון בהפיכה צבאית ב-1955, הוברחה גופתה מחוץ לגבולות המדינה ונקברה בבית הקברות הגדול במילאנו. ב-1971, לאחר 16 שנה, הוצאה גופתה מקברה במילאנו והועברה לקבורה במדריד. בינתיים שב חואן פרון מהגלות לארגנטינה, לקדנציה נוספת כנשיא. לאחר מותו ב-1974 הוחזרה גופתה לארגנטינה והוצגה לצד גופתו של בעלה במעון הנשיאותי.
השלטון החדש במדינה החליט למנוע את הפיכת המעון הנשיאותי למוזוליאום של בני הזוג, ולכן גופתה הופרדה מגופת בעלה ונקברה סופית באחוזת הקבר של משפחת דוארטה, בבית הקברות לה רקולטה בבואנוס איירס. אתר קברה משמש עד היום מוקד עלייה לרגל למעריציה ולתיירים. כדי למנוע את גנבת הגופה, היא קבורה במעין כספת בטון בעומק האדמה.
בתרבות עריכה
דמותה וחייה של אווה פרון שימשו בסיס למחזמר המצליח "אוויטה" שנוצר על ידי אנדרו לויד ובר וטים רייס, והועלה בתיאטראות לונדון וברודוויי. בשנת 1996 עובד המחזמר לסרט מוזיקלי באותו השם בבימויו של אלן פארקר.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- קובץ:IMDB Logo 2016.svg "אווה פרון", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- "מי אחראי לתפישת אוויטה כזונה"- מתוך הפודקאסט "עושים רוח"
- אווה פרון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מידע על אווה פרון בקטלוג הספרייה הלאומית
- אווה פרון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- קובץ:National Library IL logo.svg אוה פרון (1919-1952), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ Navarro, Marysa. 1977. The Case of Eva Perón. Women and National Development: The Complexities of Change 3(1). pp. 229-240
- ^ מתה אווה פרון, מעריב, 27 ביולי 1952