פייטרו פומפונצי

פייטרו פומפונצי
Pietro Pomponazzi

ג'סי שטראוס ב-1933

פְּיֶיטְרוֹ פּוֹמְפּוֹנַצִי (באיטלקית: Pietro Pomponazzi; ‏) היה פילוסוף איטלקי. הוא מוכר לעיתים בשמו הלטיני, פטרוס פומפונטיוס.

קורות חיים

פייטרו פומפונצי נולד במנטובה ב-16 בספטמבר 1462 למשפחה אמידה בעלת קשרים ארוכי שנים לבית גונזגה. בינואר 1484 נרשם לאוניברסיטת פדובה, קיבל את הדוקטורט שלו באמנויות ב-1487 ובשנה שלאחר מכן החל ללמד כפרופסור שלא מן המניין לפילוסופיה. בזמנו בפדובה למד מטאפיזיקה אצל פרנצ'סקו סקורו דה נרדו ואולי אצל אנטוניו טרומבטה , פילוסופיה של הטבע אצל ניקולטו ורניה ופייטרו טרפולינו, ורפואה אצל פייטרו רוקבונלה, שהדגיש את הקשר ההדדי בין הגוף לנפש בתהליך הריפוי.

ב-1488 מונה פומפונצי לפרופסור שלא מן המניין לפילוסופיה באוניברסיטת פדובה, שם לימד לצד מורו לשעבר ויריבו המאוחר יותר, האוורואיסט אלסנדרו אקיליני . עד 1492 הוא קודם לפרופסור מן המניין (secundo loco) וב-1495 לדרגה הראשונה (primo loco). זמן קצר לאחר מכן, בתחילת 1496, קיבל את הדוקטורט שלו ברפואה, צעד מקובל למתקדמים באקדמיה בצפון איטליה, שכן לימודי פילוסופיה היוו פעמים רבות תנאי מוקדם לתוכנית הלימודים ברפואה. לאחר שמונה שנות הוראה בפדובה, התפטר ב-1496 כדי לשמש כמורה ללוגיקה עבור אלברטו השלישי פיו , שליט קארפי. מאוחר יותר התלווה לאלברטו פיו לגלות בפרארה.

ב-1499 פומפונצי חזר לאוניברסיטת פדובה כדי לקבל את הקתדרה לפילוסופיה של הטבע, כשהוא יורש את מורו המנוח, האוורואיסט ניקולטו ורניה . הוא החזיק במשרה זו עד 1509, אז הופסקה ההוראה בפדובה לאחר שהרפובליקה של ונציה כבשה מחדש את העיר מידי הליגה של קמברה. בעקבות הזמנה מאלפונסו הראשון ד'אסטה , לימד פומפונצי לזמן קצר באוניברסיטת פרארה לפני שעבר לבולוניה ב-1511, שם הפיק את כל עבודותיו העיקריות ונשאר עד מותו. במהלך המצור על העיר ב-1512 – חלק ממלחמת ליגת קמברה – הוא השהה זמנית את הרצאותיו "בגלל הספרדים" (propter Hispanos) לפני שחידש אותן מאוחר יותר באותה שנה.

ב-1514 פומפונצי הואשם בכפירה בשל אמירות לא זהירות שהשמיע במהלך הרצאותיו. ב-1516 פרסם את חיבורו העיקרי, "De immortalitate animae" (על אלמוות הנפש), בו הציג פרשנות מורטליסטית (הגורסת שהנפש בת-תמותה) לחיבורו של אריסטו "על הנפש" , בטענה שהנפש האנושית תלויה לחלוטין בגוף ולכן נהרסת יחד איתו. שלוש שנים קודם לכן, המועצה הלטרנית החמישית אישרה את הבולה האפיפיורית "Apostolici regiminis" , המאשררת את הדוקטרינה התומיסטית בדבר נצחיות הנפש ומחייבת פרופסורים לתמוך בה. החיבור "De immortalitate" נראה כסותר זאת ולכן עורר מחלוקת עזה. ב-1517 גינה הבישוף אמברוג'ו פלנדינו את החיבור מעל הדוכן במנטובה. בוונציה, הוקיעו נזירים דומיניקנים את פומפונצי ככופר בפני הפטריארך אנטוניו קונטריני, תלמיד לשעבר שלו. קונטריני גינה את היצירה, והסנאט של ונציה אישר גינוי זה בהוראה על שריפה פומבית של הספר ואיסור מכירתו. עם זאת, הודות להגנתו של מזכיר האפיפיור רב ההשפעה פייטרו במבו , פומפונצי מעולם לא נשפט ככופר ולא נאלץ לחזור בו. ב-13 ביוני 1518, האפיפיור לאו העשירי התרה בו להתיישר לפי הבולה "Apostolici regiminis" ולחזור בו מאמירותיו, אך האזהרה בוטלה וההליך הופסק בשל התערבותו של במבו. למרות המחלוקת, בדצמבר 1518 אישרה אוניברסיטת בולוניה את מעמדו, והציעה שכר משופר, פטור ממתחרה (concurrens), ואת הזכות לבחור את הטקסטים שלו.

פומפונצי הגן על עמדתו לגבי אריסטו והיות הנפש בת-תמותה בחיבור "אפולוגיה" (Apologia – "כתב הגנה") משנת 1518, כתגובה להתנגדויות שהעלו גספארו קונטריני ופילוסופים אחרים. הוא כתב גם את ה"דפנסוריום" (Defensorium – מילה שגם משמעותה היא "כתב הגנה") ב-1519, כתשובה לחיבורו של אגוסטינו ניפו "De immortalitate animae adversus Pomponatium" (על אלמוות הנפש כנגד פומפונצי), שפורסם בוונציה באוקטובר 1518. ה"דפנסוריום" אושר לפרסום רק בתנאי שיכלול הפרכה רשמית של הטיעונים לתמותת הנפש, שנכתבה על ידי התאולוג הדומיניקני כריסוסטומו יאוולי . פומפונצי הבהיר כי כפילוסוף הטוען על בסיס פילוסופיה של הטבע (in naturalibus), הוא מפרש את אריסטו כרומז על תמותת הנפש, בעוד שכנוצרי, הוא מאשר את דוקטרינת האלמוות.

פומפונצי השלים את שני חיבוריו הגדולים האחרונים, "De incantationibus" (על לחשים) ו-"De fato, de libero arbitrio, et de praedestinatione" (על גורל, רצון חופשי וגזירה קדומה), בשנת 1520. שניהם פורסמו לאחר מותו בבזל, כנראה כי פומפונצי חשש שהם עלולים ללבות את המחלוקת סביב "De immortalitate animae". עבודתו האחרונה שפורסמה בחייו הייתה "De nutritione et augmentatione" (על תזונה וגדילה), שהופיעה ב-1521.

בריאותו של פומפונצי התדרדרה ב-1524. ב-20 במאי 1524 הוא הכתיב את צוואתו. על פי עד על ימיו האחרונים, הוא סבל ייסורים רבים, סירב לאכול, ובלילו האחרון אמר שהוא מסתלק בשמחה "למקום שכל בני התמותה הולכים אליו". הוא מת בבולוניה ב-18 במאי 1525, ושרידיו הועברו למנטובה לקבורה בכנסיית סן פרנצ'סקו . הוא הונצח באמצעות אנדרטה שהוזמנה על ידי הקרדינל ארקולה גונזגה , תלמידו לשעבר.

פומפונצי היה נשוי שלוש פעמים. ב-14 בדצמבר 1500 נישא לקורנליה דונדי דאל'אורולוג'יו, איתה היו לו שתי בנות, לוצ'יה ואיפוליטה. לאחר שהתאלמן ב-1504, נישא בשנית ב-1507 ללודוביקה די פייטרו דה מונטניאנה, שמתה ב-1511. זמן קצר לפני אביב 1515, נישא לאשתו השלישית, אדריאנה דלה סקרופה, שהאריכה ימים אחריו.

פילוסופיה וכתבים

הנפש, אלמוות ואתיקה

"De immortalitate animae", שפורסם ב-1516, הוא היצירה עליה נשענת בעיקר תהילתו של פומפונצי. החיבור עוסק באחד הדיונים המכריעים באריסטוטליזם של הרנסאנס – טבעה וגורלה של הנפש האנושית כפי שהיא נתפסת בפילוסופיה של אריסטו. פומפונצי שאף לבחון את שאלת נצחיות הנפש בהסתמך אך ורק על התבונה והניסיון, במטרה לוודא את כוונתו האמיתית של אריסטו מבלי לערב "דבר מן האמונה או ההתגלות".

פומפונצי כתב בתקופה שבה הפורמליזם הסכולסטי איבד את אחיזתו הן בתוך הכנסייה והן מחוצה לה. מאז המאה ה-13, הדוקטרינה הנוצרית הייתה קשורה הדוקות לפרשנותו של תומאס אקווינס לאריסטו, וכל ניסיון לפתוח מחדש את הדיון בסוגיות אריסטוטליות נתפס בחשדנות ככפירה אפשרית. אולם פומפונצי עמד על זכותו של הפילוסוף לפרש את אריסטו באופן עצמאי, וב-"De immortalitate animae" טען שאקווינס לא הבין נכון את ההבחנה של אריסטו בין השכל הפועל לשכל הסביל . במקביל, נקט פומפונצי עמדה נגד האסכולה האוורואיסטית . אבן רושד המוכר באירופה כ"אוורואס" (Averroes) וממשיכי דרכו הנוצרים טענו שהשכל הפועל – הכוח הנפרד והאוניברסלי המוציא לפועל את ההבנה האנושית – הוא יחיד ונצחי לכל המין האנושי (דוקטרינה הידועה כמונופסיכיזם ), ופירשו את האלמוות כהיטמעות מיסטית בתוך שכל אלוהי אוניברסלי ולא כהישרדות אישית. בדחותו הן את הפרשנות התומיסטית והן את האוורואיסטית, הלך פומפונצי בעקבות אלכסנדר מאפרודיסיאס בטענה שהפעילות השכלית תלויה לחלוטין בחושי הגוף ובדמיון, וכי שכל נפרד לחלוטין אינו מתקבל על הדעת. כצורתו של עצם גשמי, הנפש האנושית אינה יכולה להתקיים בנפרד מהגוף; הגוף והנפש מתכלים יחד.

מסקנה זו הביאה את פומפונצי לעימות גלוי עם האורתודוקסיה הנוצרית. כדי להימנע מגינוי, הוא הבחין בקפידה בין תחומי הפילוסופיה והאמונה. הוא התעקש שטיעוניו מבוססים אך ורק על תבונה טבעית, ושהוא מקבל את המסקנה ההפוכה – נצחיות הנפש – כעיקר אמונה על פי סמכות הכנסייה. לשיטתו, בעיית האלמוות הייתה "שאלה נייטרלית" שלא ניתן לפתור באמצעות תבונה או פילוסופיה של הטבע, ולכן יש להשאירה להתגלות.

משמעותיות אף יותר מהסתייגות זהירה זו היו ההשלכות האתיות שגזר פומפונצי מהפילוסופיה שלו. הוא טען שהכחשת האלמוות האישי אינה הורסת בהכרח את יסודות המוסר, ושהמידה הטובה אינה דורשת תקווה לשכר או פחד מעונש מעבר לקבר: "השכר המהותי של המידה הטובה הוא המידה הטובה עצמה, אשר עושה את האדם מאושר". בין אם הנפש בת-תמותה או נצחית, הקריטריון המוסרי נותר ללא שינוי: אסור לאדם לסטות מהמידה הטובה, ללא קשר למה שיבוא לאחר המוות. רעיון זה, המתבטא בביטוי היווני τοῦ καλοῦ ἕνεκα ("למען הטוב"), מסמן התרחקות ברורה מהתאולוגיה המוסרית של זמנו.

לדעת גווידו קלוג'רו, תפיסת המידה הטובה של פומפונצי כמספקת את עצמה מבשרת את הפילוסופיות האתיות המאוחרות יותר של שפינוזה וקאנט. בהקשר זה, פומפונצי מתגלה כדמות מייצגת של הרנסאנס, המגלמת את המעבר מדוגמטיות סכולסטית לחקירה רציונלית עצמאית הממוקדת באדם. למרות ההשלכות המטריאליסטיות של מסקנותיו, הוא הצהיר על דבקותו באמונה הקתולית, ובכך ביסס את העיקרון לפיו דת ופילוסופיה, אמונה וידע, יכולים להתקיים במתח בתוך אותו הוגה.

טבע, נסים ודת

ההבחנה של פומפונצי בין אמונה לתבונה מופיעה שוב בחיבורו המאוחר יותר, "De naturalium effectuum admirandorum causis sive de incantationibus" ("על הסיבות לתופעות הטבע המופלאות, או על הלחשים" - 1520), הידוע גם כ-"De incantatione". כאן בחן את הפעולות המיוחסות לשדים ולרוחות דרך עדשת התבונה הטבעית, והסיק שהם אינם יכולים לפעול בתוך הסדר הטבעי, אף על פי שהצהיר כי הוא מאמין בהם כנוצרי.

ביישומו את הפילוסופיה הנטורליסטית שלו על תחום העל-טבעי, טען פומפונצי שהעולם הנראה עוקב אחר סדר טבעי קבוע ומובן. כתוצאה מכך, יש להסביר את כל הפלאים באמצעות עקרונות טבעיים ולא על ידי התערבות שדונית או על-טבעית. גם אם שדים קיימים, טען, הם אינם יכולים לדעת או להשפיע על דברים פרטניים, שכן ניתן לייחס כל פלא לסיבות טבעיות – איכויות גלויות או נסתרות, אדים, או השפעות אסטרליות. באמצעות דוגמאות מן הרפואה ותולדות הטבע – כגון מגנטים, המכה החשמלית של החשמלנאים, וכוחו העל-טבעי כביכול של דג הדבק (remora) לעצור ספינות – הוא המחיש את התאוריה שלו על כוחות נסתרים וסיבתיות של הדמיון. נסים רבים מכתבי הקודש עשויים להיות "ניתנים לרדוקציה שטחית לסיבות טבעיות", אם כי אחרים, כמו תחיית אלעזר, נותרים נסים אמיתיים.

"De incantatione" מציג גם היסטוריה טבעית של הדת. פומפונצי גורס כי מחוקקים משתמשים במשלים מוסריים – "לא אמיתיים ולא שקריים" – כדי להנחיל מידות טובות בקרב העם, ושדתות עצמן עולות ושוקעות בהתאם למחזורים שמיימיים והשגחה אלוהית. הוא מחיל ראייה מחזורית זו על "אמונתנו אנו", ומציין את דעיכת הנסים בנצרות. בסופו של דבר, הסדר הקוסמי כולו, כולל מוסדות אנושיים ודת, נובע מכוח אלוהי, ומשרת את המטרה המוסרית של הנחיית האנושות לעבר המידה הטובה.

פומפונצי סיים את החיבור בהגשתו לשיפוט הכנסייה; אף על פי כן, הוא הוכנס לרשימת הספרים האסורים (Index Librorum Prohibitorum) עד שנות ה-70 של המאה ה-16.

גם ה-"De nutritione et augmentatione" ("על תזונה וגדילה", 1521), המוקדש לקרדינל דומניקו גרימאני , נותן דין וחשבון נטורליסטי על גדילה ותזונה, ומאשרר כי פעולות השכל תלויות בגוף ובאיבריו, ומציע הסברים טבעיים לנסים ידועים. הרצאותיו המאוחרות בבולוניה על "De generatione et corruption" (על היצירה והכיליון), "De partibus animalium" (על חלקי בעלי החיים) ו-Meteorologica (מטאורולוגיה) המשיכו נטורליזם זה, תוך שילוב ספקנות לגבי ידע אנושי שלם עם דיון במופתים וסיבתיות כוכבית.

גורל, בחירה חופשית והשגחה

בחיבורו "Libri quinque de fato, de libero arbitrio et de praedestinatione" ("חמישה ספרים על הגורל, על הרצון החופשי ועל הגזירה הקדומה", 1520), הידוע גם כ-"De fato", טען פומפונצי שהפילוסופיה האריסטוטלית אינה מתיישבת לא רק עם נצחיות הנפש אלא גם עם המושג של בחירה חופשית. בחיבור זה פיתח הסבר דטרמיניסטי של הסדר הטבעי, המושפע מפילוסופיה סטואית: אלוהים פועל דרך הספירות השמימיות, וכל אירוע תת-ירחי נובע בהכרח מסיבות עליונות. המקריות (Contingency), אם כן, היא רק תוצר של הבורות האנושית לגבי שרשרת ההכרח הזו, והרצון האנושי, המותנה על ידי מזג ונסיבות, אינו חופשי לחלוטין. כדי לשמר את המושגים של השגחה אלוהית, כל-יכולה ויודעת הכול, העדיף פומפונצי את הגורל על פני החירות האנושית, כשהוא תופס את הייעוד בספרים הראשונים של "De fato" כסדר האוניברסלי שקבע אלוהים. עם זאת, בספרים המאוחרים יותר ביקש ליישב את הדטרמיניזם הפילוסופי עם הדוקטרינה הנוצרית. הוא הציע שאלוהים מגביל מרצונו את ידיעתו המוקדמת כדי לאפשר צורה של חירות מותנית, והגדיר מחדש את הגזירה קדומה כחסד המוענק לנבחרים, אשר יכול להיאבד באמצעות חטא. באפילוג ל-"De fato", העלה פומפונצי דימוי סטואי של הקוסמוס כשלם חי ומסודר להפליא תוך שהוא מצהיר שוב על כניעה לסמכות הכנסייה.

פומפונצי חתם על "De incantationibus" ב-16 באוגוסט 1520 ועל "De fato" ב-25 בנובמבר של אותה שנה. שתי היצירות הופצו בצורת כתב יד לפני שהודפסו בבזל ב-1556 וב-1567 על ידי גוליילמו גראטרולו, קלוויניסט שהוגלה מברגמו. כמה מההצעות שבהן גונו מאוחר יותר ו-"De fato" הוכנס ל"רשימת הספרים האסורים" ב-1576.

קבלה ומורשת

כתביו של פומפונצי עוררו האשמות בהטרודוקסיה (סטייה מהעמדה האורתודוקסית) ונטיות פרוטסטנטיות, כמו גם בתמיכה באתאיזם. עם זאת, הם גם זיכו אותו בהערצה על עצמאותו האינטלקטואלית, נאמנותו לאריסטו, ותפקידו בסלילת הדרך למטריאליזם ולמדע המודרני.

מבקרים כמו אמברוג'ו פלנדינו ערכו הקבלות בין התיאוריות שהוצגו ב-"De fato" לבין הכחשת הבחירה החופשית על ידי לותר ויאן הוס. קישור זה חוזק עוד יותר על ידי פרסום עבודותיו המאוחרות בברן על ידי גולה קלוויניסטי, וכן על ידי השפעתו המוכרת על לוצ'יליו ואניני, שהוצא להורג ככופר. תומאזו קמפנלה, פרנסואה גאראס , מרן מרסן ואחרים, הציגו את פומפונצי כאוהד לאתאיזם וקישרו את מחשבתו להשקפתו של ניקולו מקיאוולי על הדת ככלי פוליטי.

עם זאת, לפומפונצי היו גם מגנים. גבריאל נודה שיבח את שנינותו ואת פרשנותו הקפדנית לאריסטו, ובכך תרם לקישור של פומפונצי עם הליברטיניזם של המאה ה-17. השפעתו נמשכה דרך דמויות כמו סימונה פורציו במאה ה-16, שאימץ את קריאתו המורטליסטית לגבי השכל, ופייר בל במאה ה-17, שזיכה אותו מחוסר אמונה ושיבח את תורתו המוסרית המבוססת על מידה טובה ולא על שכר.

במאה התשע-עשרה, ארנסט רנן ורוברטו ארדיגו ראו בפומפונצי מבשר של הרוח המדעית המודרנית המתנגדת לחשיכה דתית (Obscurantism). במאה העשרים, הפרשנויות לפומפונצי נחלקו בין אלה שראו בו ספקן לא כנה או אויב נסתר של הנצרות, לבין אלה, כמו פאול אוסקר קריסטלר , שראו בו חלק מהמסורת החילונית של המחשבה הפילוסופית של ימי הביניים שתמכה בעצמאות התבונה מהתאולוגיה.

כתביו

• Tractatus utilissimus in quo disputatur penes quid intensio et remissio formarum (על התעצמות והתרופפות הצורות), בולוניה; הודפס מחדש ב-Tractatus acutissimi.
• Tractatus de reactione (על התגובה), בולוניה; הודפס מחדש ב-Tractatus acutissimi, 1525.
• Tractatus de immortalitate animae (מאמר על אלמוות הנפש), בולוניה; הודפס מחדש ב-Tractatus acutissimi, 1525.
• Apologia (כתב הגנה), בולוניה; הודפס מחדש ב-Tractatus acutissimi, 1525.
• Defensorium (הגנה), בולוניה; הודפס מחדש ב-Tractatus acutissimi, 1525.
• Tractatus de nutritione et augmentatione (על גדילה ותזונה), בולוניה; הודפס מחדש ב-Tractatus acutissimi, 1525.
• Tractatus acutissimi, utillimi et mere peripatetici (מאמרים חריפים ביותר, מועילים ביותר ופריפטטיים [אריסטוטליים] לחלוטין), ונציה.
• De naturalium effectuum causis sive de incantationibus (על הסיבות לתופעות טבע מופלאות או על הלחשים), בזל; בתוך Opera, 1567.
• Dubitationes in quartum Meteorologicorum Aristotelis librum (ספקות על הספר הרביעי של המטאורולוגיה של אריסטו), ונציה.
• De fato, libero arbitrio, praedestinatione, providentia Dei libri V (חמישה ספרים על גורל, רצון חופשי, גזירה קדומה, והשגחה אלוהית); בתוך Opera, 1567.
• 1966–1970. Corsi inediti dell'insegnamento padovano (קורסים שלא פורסמו מתקופת ההוראה בפדובה), 2 כרכים, נערך על ידי אנטונינו פופי, פדובה: אנטנורה, כרך 1 (1966), כרך 2 (1970).
• Expositio super primo et secundo de partibus animalium (ביאור על הספר הראשון והשני של 'על חלקי בעלי החיים'), נערך על ידי סטפנו פרפטי, פירנצה: אולשקי.
• Expositio super I De anima Aristotelis et Commentatoris 1503 riportata da Antonio Surian (ביאור על הספר הראשון של 'על הנפש' לאריסטו ולמפרש [איבן רושד] 1503 כפי שנרשם על ידי אנטוניו סוריאן), נערך על ידי מסימיליאנו קיאנזה, רומא: Storia e Letteratura.

לקריאה נוספת

• Elisa Cuttini, Unità e pluralità nella tradizione europea della filosofia pratica di Aristotele. Girolamo Savonarola, Pietro Pomponazzi e Filippo Melantone, Rubbettino 2005.
• Stefano Perfetti, ‘Pietro Pomponazzi’, in The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Fall 2008 Edition), ed. by Edward N. Zalta.
• Martin Pine, Pietro Pomponazzi, Radical Philosopher of the Renaissance, Padua 1986
• Marco Sgarbi, Pietro Pomponazzi. Tra tradizione e dissenso, Firenze, Leo S. Olschki, 2010.
• Pasquale Vitale, "Potentia dei absoluta e libertà in Pietro Pomponazzi", Dialegesthai. Rivista telematica di filosofia, 12/2010.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|פייטרו פומפונצי]] בוויקישיתוף

• פייטרו פומפונצי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל