עץ אפור
פעולות נוספות
| נתונים על היצירה | |
|---|---|
| מיקום | {{#property:P276}} |
העץ האפור (באנגלית: Gray Tree) הוא ציור שמן מאת פיט מונדריאן משנת 1911. היצירה צוירה על בד שהודבק ללוח עץ וממדיה 78.5 × 107.5 ס"מ. הציור מוצג במוזיאון קונסטמוזיאום דן האך שבהאג, הולנד.
רקע עריכה
הציור נוצר בתקופה שבה החל מונדריאן להתנסות בקוביזם. זוהי אחת מיצירותיו הראשונות שבהן יישם על נושא טבעי את עקרון הקומפוזיציה הקוביסטית. היצירה ממשיכה את סדרת ציורי העצים שהחלה עם העץ האדום משנת 1908. אף שחלפו שנים בין חלק מציורי הסדרה, הם נתפסים כחלק מתהליך התפתחותי אחד.[1][2]
תיאור היצירה עריכה
הציור מתאר עץ שצורתו אליפטית במקצת. החזית והרקע מתמזגים זה בזה באמצעות פלטת צבעים מוגבלת של אפורים ושחורים. העץ התלת־ממדי מצטמצם למישורים ולקווים.
הקומפוזיציה מושפעת מיצירתם של אמנים קוביסטים ובהם פבלו פיקאסו וז'ורז' בראק. המבנה האליפטי של העץ ממשיך עיקרון קוביסטי המופיע ביצירותיהם. בשנים שלאחר מכן נעשתה הצורה האליפטית בולטת יותר ביצירותיו של מונדריאן ואף שימשה כמסגרת לקומפוזיציה.
הענפים והקווים נשברים למבנים זוויתיים, וקווי המתאר של העץ נעשים מופשטים ומפוצלים יותר. אף על פי כן, העץ עדיין שומר על מראה טבעי יחסית.[1][2]
פרשנות עריכה
הציור משתייך לסדרת יצירות שבהן העצים עדיין מיוצגים באופן טבעי יחסית, אף שכבר ניכרת נטייתו של מונדריאן לצמצם את המבנה והארגון הרגילים של הקווים.
ביצירות המאוחרות יותר בסדרת העצים מצטמצמים הקווים עד שהעץ כמעט נעלם. הקווים האופקיים והאנכיים נעשים המרכיב המרכזי בקומפוזיציה הכוללת. הציור מסמן שלב חשוב בהתפתחות סגנונו המופשט של מונדריאן.
בהמשך פישט מונדריאן באופן קיצוני את המרכיבים בציוריו כדי לשקף את מה שראה. באמצעות ציוריו יצר שפה חזותית אוניברסלית, אסתטית ובהירה. סדרת ציורי העצים מציגה את הדרך אל ההפשטה המלאה ואת ההתפתחות המהירה שחלה ביצירתו לאורך כמה עבודות ואף במהלך אותה שנה עצמה.[1][2]
השוואות עריכה
הציור נקשר ליצירות נוספות של מונדריאן ובהן עץ התפוח הפורח ועצים פורחים משנת 1912. אף שקווי המתאר של עץ התפוח הפורח מזכירים את העץ האפור, היצירה מאוחרת יותר מופשטת ומפוצלת יותר.
התפתחותו האמנותית של מונדריאן הושוותה לזו של ז'ואן מירו, שיצר בתחילה ציורים אימפרסיוניסטיים, קוביסטיים ומודרניסטיים לפני שפנה להפשטה. גם מירו החל ביצירות עתירות פרטים, ובהמשך צמצם בהדרגה את הצורות והפרטים עד שפיתח שפה חזותית אישית שניתן היה ליישם ביצירות רבות ובאמצעי ביטוי שונים.[1][2]
