משלב דיבורי
פעולות נוספות
משלב דיבורי (גם: לשון הדיבור) הוא משלב לשוני המשמש לתקשורת יומיומית, בלתי-רשמית וספונטנית בקרב דוברי שפה מסוימת. בבלשנות המודרנית, משלב זה אינו נתפס כשיבוש של השפה התקנית או כעדות לחוסר ידע, אלא כמערכת לשונית עצמאית בעלת חוקיות פנימית, נורמות ודקדוק משלה, השונים מאלו של השפה הכתובה או הרשמית.[1]
המאפיינים של המשלב הדיבורי נגזרים מאופי הסיטואציה התקשורתית: היא מתרחשת ב"זמן אמת", פנים-אל-פנים, ולרוב מלווה באמצעים פרא-לינגוויסטיים (כגון אינטונציה ושפת גוף) המייתרים את הצורך במבנים תחביריים מורכבים הקיימים בכתיבה.[2]
מעמד לשוני והבחנות יסוד עריכה
מחקר הבלשני נהוג להבחין בין אוראליות לאוריינות. בעוד שאוראליות מתייחסת לערוץ התקשורת (העברת מסר קולי בזמן אמת), הרי שהאילוצים הקוגניטיביים של ערוץ זה מובילים להתפתחותו של משלב דיבורי, סגנון בעל חוקיות דקדוקית נפרדת מזו של השפה הכתובה. המשלב הדיבורי אינו נתפס כ"שיבוש", אלא כהתאמה פונקציונלית של השפה לתנאי התקשורת.[3]
המודל האוניברסלי: קירבה מול מרחק עריכה
בלשנים (כדוגמת קוך ואסטרייכר) מנתחים את המשלב הדיבורי באמצעות מודל של "קירבה תקשורתית". על פי מודל זה, תנאים של קרבה פיזית, היכרות מוקדמת וספונטניות מובילים לשינויים מבניים דומים בשפות רבות:[4]
- עיקרון החיסכון: נטייה לקצר מילים ולפשט מבנים מורכבים (כגון משפטים משועבדים) כדי לאפשר שטף דיבור מהיר. באנגלית, למשל, הביטוי "Going to" הופך בדיבור ל-"Gonna".
- יתירות דקדוקית: מבנים שנחשבים הכרחיים בכתיבה מושמטים בדיבור כאשר ההקשר ברור. דוגמה מובהקת קיימת בצרפתית: בעוד שהשפה התקנית מחייבת שלילה כפולה (ne... pas), בצרפתית המדוברת השמטת המילית ne היא תופעה רווחת ומוכרת במחקר (Ne-deletion).[5]
בין דיגלוסיה לרצף סגנוני עריכה
בעת ניתוח היחס בין השפה הכתובה למדוברת, נהוג להבחין בין שני מצבי קיצון המשתנים משפה לשפה. בשפות כדוגמת הערבית מתקיים מצב של דיגלוסיה "קלאסית" (או חמורה), שבה הפער בין השפה הספרותית (אל-פוסחא) לבין הלהגים המדוברים (אל-עאמיה) הוא עמוק ביותר. במצב זה, השפה הספרותית נתפסת כמעט כשפה זרה עבור דוברי ילידים חסרי השכלה פורמלית, ואינה משמשת לדיבור ספונטני כלל.[6] לעומת זאת, בעברית ישראלית בת-זמננו, חוקרים מגדירים את המצב כ"רצף סגנוני". על פי גישה זו, אף שישנם הבדלים דקדוקיים ניכרים בין העברית הכתובה למדוברת, לא קיימת ביניהן דיכוטומיה (נתק מוחלט) כפי שמתקיים בדיגלוסיה, אלא רצף של משלבים שהדובר הישראלי נע ביניהם באופן גמיש בהתאם להקשר החברתי.[7][8]
בתוך רצף זה, מקובל במחקר להבחין בין משלב דיבורי לבין עגה (סלנג), על אף החפיפה הקיימת ביניהם לעיתים. ההבחנה האקדמית גורסת כי המשלב הדיבורי הוא נחלת הכלל; הוא כולל אוצר מילים ומבנים תחביריים (כגון השמטת מילות יחס) השגורים בפי כלל הדוברים הילידיים של השפה, ללא קשר למעמדם או השתייכותם הקבוצתית. לעומתו, הסלנג הוא מטבעו סוציולקט (ניב חברתי) – הוא משמש קבוצות ספציפיות (כגון חיילים, בני נוער או קבוצות שוליים) כאמצעי לגיבוש זהות ובידול חברתי, ונוטה להתיישן ולהתחלף במהירות גבוהה יותר.[9]
מאפיינים לשוניים ותופעות בולטות עריכה
ההבדלים בין המשלב הדיבורי למשלב הכתוב אינם מקריים או שרירותיים, אלא נובעים מאילוצים קוגניטיביים ותקשורתיים אוניברסליים. הבלשן דאגלס בייבר הראה במחקריו כי בכל השפות, הדיבור הספונטני מתאפיין ב"הפקה בזמן אמת". הדובר נדרש לתכנן ולבצע את הדיבור בו-זמנית, ללא יכולת עריכה לאחור הקיימת בכתיבה. אילוץ זה מוביל לשלוש נטיות אוניברסליות המאפיינות משלבים דיבוריים:[10]
- פישוט מבני: העדפה למבנים תחביריים פשוטים וקצריםעל פני משפטים מורכבים ומשועבדים, ושימוש באוצר מילים בסיסי ושכיח יותר כדי להפחית את העומס הקוגניטיבי.
- תלות בהקשר: מכיוון שהשיחה מתרחשת בסיטואציה משותפת, הדוברים משתמשים רבות בכינויי רמז (כגון "זה", "כאן", "ההוא") ובאליפסות (השמטת מילים המובנות מההקשר), במקום בתיאורים מפורשים הנדרשים בטקסט כתוב.
- מעורבות: המשלב הדיבורי גדוש באמצעים המביעים יחס אישי, רגש ואינטראקציה עם המאזין (כגון שאלות תיוג, קריאות ביניים וסמני שיח), בניגוד לריחוק האובייקטיבי המאפיין טקסטים עיוניים.
המשלב הדיבורי בעברית הישראלית מתאפיין בסטייה שיטתית מהנורמות של השפה הכתובה, הבאה לידי ביטוי בעיקר במישור המורפו-תחבירי ובשינויים סמנטיים. בתחום התחביר וההגייה, אחת התופעות הרווחות היא ניטרול ההבחנה המגדרית בשמות המספר. בעוד שבשפה התקנית קיימת הקפדה על התאם מין (למשל: "שלושה שקלים"), בשפה המדוברת – ובפרט במשלבים המזוהים כ"שפת פועלים" – קיימת נטייה להשתמש בצורת הנקבה הבלתי-מסומנת עבור שני המינים (למשל: "שלוש שקל").[11] במקביל, ניכרת מגמה של פירוק מבני סמיכות ומעבר לשימוש בצירופים אנליטיים (מילת היחס "של"). הדובר הישראלי יעדיף לרוב את הצורה "הבית שלי" על פני "ביתי", כאשר מבני הסמיכות נשמרים בעיקר בצירופים כבולים (כגון "בית ספר"), שגם הם עוברים לעיתים תהליך של "הלחמה" ומיודעים כמקשה אחת ("הבית-ספר").[12]
במישור הסמנטי, המשלב הדיבורי מתאפיין בתהליכי גרמטיקליזציה. זהו תהליך שבו מילה בעלת משמעות תוכנית קונקרטית מאבדת בהדרגה את משמעותה המקורית ומקבלת תפקיד דקדוקי או תחבירי המארגן את השיח. דוגמה מובהקת לכך היא המילה "כאילו": במקור מילת השוואה, אך בדיבור היא משמשת כסמן שיח לגישור, ריכוך או השהיה.[13] תהליך דומה עבר על המילה "זה", שהפכה מכינוי רמז ("האיש הזה") לאוגד במשפטים שמניים (למשל: "המורה שלי זה יוסי"), המשמש להגדרה או זיהוי.[14]
וריאציה חברתית וגאוגרפית עריכה
בניגוד לשפות כדוגמת האנגלית או הגרמנית, שבהן קיימים ניבים גאוגרפיים (דיאלקטים) מובהקים המשתנים מאזור לאזור, המחקר מצביע על כך שהעברית הישראלית אחידה יחסית מבחינה גאוגרפית. החוקרים מדגישים כי ההבדלים המשמעותיים במשלב הדיבורי אינם נובעים ממקום המגורים (צפון מול דרום), אלא מבוססים בעיקר על משתנים חברתיים-כלכליים, עדתיים ודתיים.[15] הבחנה מרכזית במחקר היא בין "עברית מדוברת כללית", המזוהה עם מעמד הביניים וההשכלה הגבוהה, לבין וריאציות אחרות המושפעות משפות רקע (כגון ערבית או רוסית) או מהשתייכות לקהילות סגורות (כגון הקהילה החרדית), היוצרות הבדלים בהגייה ובאוצר המילים.[16]
הערות שוליים עריכה
- ^ Crystal, D. (2008). A Dictionary of Linguistics and Phonetics. Blackwell Publishing, p. 87.
- ^ רינה בן-שחר, הלשון המדוברת, הכתובה ותת-התקנית, מכון מופ"ת, תשס"ג.
- ^ Biber, D. (1988). Variation across speech and writing. Cambridge University Press.
- ^ Koch, P., & Oesterreicher, W. (1985). "Sprache der Nähe — Sprache der Distanz". Romanistisches Jahrbuch, 36, 15-43.
- ^ Ashby, W. J. (1981). "The loss of the negative particle ne in French". Language, 57(3), 674-687.
- ^ Ferguson, C. A. (1959). "Diglossia". Word, 15(2), 325-340.
- ^ Matras, Y., & Schiff, L. (2005). "Spoken Israeli Hebrew revisited: Structures and variation". Studia Semitica, 16, 145–193. (החוקרים מגדירים את העברית כרצף סגנוני, Stylistic Continuum, בניגוד לדיגלוסיה).
- ^ Bolozky, S. (1997). "Israeli Hebrew Phonology". In A. S. Kaye (Ed.), Phonologies of Asia and Africa (Vol. 1, pp. 287-311). Eisenbrauns. (במאמר זה בולוצקי מנתח את הפונולוגיה העברית ומציין כי אין בה הקבלה לדיגלוסיה המתקיימת בערבית).
- ^ רפאל ניר, מבוא לבלשנות: יחידות 7–9, האוניברסיטה הפתוחה, 1989, עמ' 154–156.
- ^ Biber, D. (1988). Variation across speech and writing. Cambridge University Press.
- ^ Matras, Y., & Schiff, L. (2005). "Spoken Israeli Hebrew revisited". Studia Semitica, 16, p. 152.
- ^ Matras, Y., & Schiff, L. (2005). "Spoken Israeli Hebrew revisited". Studia Semitica, 16, p. 151.
- ^ Matras, Y., & Schiff, L. (2005). "Spoken Israeli Hebrew revisited". Studia Semitica, 16, p. 187. (המחברים דנים בגרמטיקליזציה של מילים כמו "כזה", "כאילו" ו"אז").
- ^ Matras, Y., & Schiff, L. (2005). "Spoken Israeli Hebrew revisited". Studia Semitica, 16, p. 181-182.
- ^ Matras, Y., & Schiff, L. (2005). "Spoken Israeli Hebrew revisited". Studia Semitica, 16, p. 150. (המחברים מציינים שחלוקה אתנולקטית וסוציואקונומית היא המשמעותית, ולא גאוגרפית טהורה).
- ^ Striedl, P. (2022). Representations of Variation in Modern Hebrew in Israel. Dissertation, LMU München, p. 94.