מעברת אגרובנק
פעולות נוספות
מעברת אַגְרוֹבַּנְק הייתה אחת משלוש המעברות שהוקמו בחדרה בימי העלייה ההמונית.[1] בשנת 1961 פורקה המעברה ואחרוני תושביה הועברו לחדרה.
המעברה הוקמה בשנת 1949 בעקבות גלי העלייה הגדולים ושמשה בהתחלה 'כמחנה עולים' ובמרץ 1951 כבר הוכרה כמעברה.[2]
מקור השם של המעברה מגיעה מכך שהשטח שעליו הוקמה היה שייך במקור לבנק האנגלי – "אגרובנק".
בתקופת המנדט שימש המקום כמחנה צבאי בריטי. לאחר קום המדינה וסיום המנדט היה שייך השטח "למועצה כפרית חדרה".
ראשוני העולים במעברה שוכנו במבני המחנה. לאחר מכן שוכנו רוב המשפחות באוהלים קטנים והיו גם אוהלים גדולים בהם שוכנו כמה משפחות.
בשנת 1951 עם גל העלייה מעיראק החלו להקים פחונים, בדונים וצריפונים. בדצמבר 1952 היו במעברה כבר כ-300 צריפונים וכ - 2120 "בדונים" (צריפים מבד).[2]
רקע עריכה
על מנת להציג את מעברת אגרובנק עלינו להתייחס קודם לחדרה. כיום עיר גדולה בצפון השרון אשר נוסדה כאחת מהמושבות הראשונות שהוקמו בארץ ישראל בסוף המאה 19. מושבת חדרה הוקמה בשנת 1891, שנת תרנ"א, והפכה לעיר בשנת 1952. השם חדרה מגיע מהביצות הרבות שהיו בסביבתה ובהן המקור לקדחת המלריה הקשה שגבתה חיים רבים בראשית ימיה של המושבה. שמה הערבי הוא "אל – חודר'ה" או "אל – חוצ'רה", קרי הירקרקה בערבית.
העיר חדרה הוקמה על ידי ארבע אגודות אירופאיות בסוף המאה ה-19 והן: ריגה, קובנה, וילנה ו"אגודת היחידים"(רובם מאוקראינה). הרקע לעלייה היה גירושים ופוגרומים של יהודים ברחבי מזרח אירופה ורוסיה בפרט, שעלו לארץ במסגרת מה שלימים נקרא "הגל השני של העלייה הראשונה "(העלייה המבוהלת").מוצאם של העולים היה מגוון, חלקם בעלי הון, חלקם מחוסרי אמצעים, חלקם הגיעו לתור אדמות מתוך מניע ציוני התיישבותי.
יהושע חנקין הצליח לרכוש אדמות בעקבות גל העלייה ובשביל העולים הרבים שהגיעו בעקבות גל זה. שטחה של חדרה היה עצום, כ-30 אלף דונם. זה השטח הגדול ביותר והראשון שנקנה באזור השרון הצפוני, אשר כלל אזורים לנטיעה וזריעה, אך שטח גדול ממנו היה אזור ביצתי רווי מים ששימש לדגירת יתושי האנופלס שהביאו את המלריה.[3]
עם קום מדינת ישראל, ביוני 1948, החלה עלייה גדולה של יהודים ארצה. שערי הארץ שעד כה היו סגורים לקליטת עולים, נפתחו ויהודים רבים ביקשו לעלות. למעלה מ-900,000 איש עלו למדינת ישראל בעשור הראשון להקמתה - נתון שאין כדוגמתו בין מדינות קולטות הגירה בעולם (ביחס לגודל האוכלוסייה). הגידול העצום באוכלוסיית המדינה בפרק זמן קצר ושינוי היחס בין מספר העולים החדשים לוותיקים חייבו פתרונות מוסדיים מידיים.
בין השנים 1948 ו-1949, גדלה אוכלוסיית המדינה ב-28.3%. בשנה שלאחר מכן עמד הגידול על 16.7% ובשנה שלאחר מכן חל גידול של 15.2%. העולים הרבים שהגיעו יושבו תחילה במחנות עולים או במחנה מעבר אך הגידול הרב במספרם של העולים, הצפיפות והתנאים הקשים ששררו בהן, חייבו מציאת פתרון חלופי ראוי. לוי אשכול ששימש אז כגזבר ומנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית נדרש למצוא פתרון חלופי מהיר לטיפול בקליטת העולים בכלל ובפרט במצוקת הדיור שלהם. תחילה פעל אשכול בשיטתיות לאכלוס עשרות אלפי עולים בערים מעורבות לשעבר, בשכונות שבהן התגוררו ערבים עד מלחמת העצמאות, או בכפרים ערביים נטושים ובמקביל עודד הקמת עשרות נקודות התיישבות חדשות.
מיקום המעברה עריכה
מיקומה של המעברה היה מזרחית לכביש החוף כיום, כ-1 ק"מ מזרחה למחלף אולגה. כיום קם שם מתחם קניות גדול בשם "מול החוף ווילג'". עדיין ניתן לראות את שרידי המעברה במבט מזרחה ממתחם הקניות, בין מתחם רכבת חדרה מערב למתחם הקניות.
היסטוריה עריכה
בימי העלייה ההמונית, בראשית שנות החמישים, הוקמו ליד חדרה שלוש מעברות: אגרובנק,[4] נווה-חיים וברנדייס. מבחינת הרשויות הוכרו שלוש המעברות כמעברה אחת (מעברת אגרובנק),[5] אף על פי שהיו מעברות נפרדות מבחינה טריטוריאלית, שהכילו בסך הכול כ-13,000 עולים ניצולי השואה בעיקר יוצאי רומניה, יוצאי תימן, לוב, צפון אפריקה, עיראק, כורדיסטן ופרס. שלוש המעברות הוקמו במקומם של מחנות הצבא הבריטי לשעבר, וזכו גם לקבל את שמם.
לקראת סוף 1949 הוסב מחנה העולים אגרובנק למעברה, בה שהו 1,400 נפש בכ-366 משפחות,[6] דבר שהביא למחסור במקומות עבודה.[7] בדצמבר 1950 היו במעברה כ-200 אוהלים ו-400 צריפונים.[8] בדצמבר 1951 נפגעה המעברה מהגשמים, אוהלים רבים התמוטטו וגשם חדר לבדונים והתקיים מבצע פינוי משפחות לבתים בחדרה.[9] במאי 1952 היו במעברת אגרובנק מעל 5,000 נפש.[10] במעברה שכנו מספר אישים מפורסמים, ביניהם ראש המועצה הראשון של יהוד, אברהם אלטלף.
רבים מתושבי אגרובנק עברו לגבעת אולגה שהוקמה מערבית למעברה,[11] מעברו השני של כביש החוף ועד לאזור חוף הים של חדרה.
לקראת סוף שנת 1961 פעלה עיריית חדרה לפנות את 130 המשפחות האחרונות במעברות אגרובנק וברנדייס לשיכון בדירות של חברת עמידר.[12]
האוכלוסייה במעברה עריכה
את האוכלוסייה במעברה ניתן לחלק בחלוקה כרונולוגית לפי שנים, כאשר בשנת 1949 החלו להגיע למעברת אגרובנק ראשוני העולים. את הניהול על המעברה קיבל על עצמו אברהם גלזר שהיה בתפקיד זה עד 1958. גלזר מספר "היו מבנים של הצבא הבריטי, אולם לשיכונם של העולים הקימו אוהלים וכל משפחה קיבלה אוהל קטן. היו גם אוהלים גדולים, שבכל אוהל השתכנו מספר משפחות."
ע"פ הטבלה הנמצאת למטה, ניתן לראות ששיא אכלוס המעברה היה בין השנים 1950 – 1952 בעקבות העליות הגדולות ובפרט בשנת 1951 עם העלייה מעיראק שגרמה גם להקמת בדונים, פחונים וצריפונים. ב-1953 חלה ירידה במספר התושבים במעברה בעקבות בניית שכונת "גבעת אולגה".
(נקראה ע"ש אשתו של יהושע חנקין, אולגה חנקין.)[13]
| המועד | מספר המשפחות | מספר הבודדים | סה"כ נפשות |
|---|---|---|---|
| נובמבר 1951 | 1085 | 356 | 4740 |
| פברואר 1952 | 1219 | 319 | 5431 |
| ינואר 1953 | 959 | 136 | 4322 |
| ינואר 1954 | 909 | 140 | 4032 |
| מרץ 1955 | 672 | 90 | 2829 |
כמו כן, הטבלה המוצגת מטה מתארת את התפלגות האוכלוסייה במעברה לפי עדות.
| ארץ מוצא | מספר משפחות | מספר נפשות |
|---|---|---|
| פולין | 21 | 84 |
| רומניה | 310 | 416 |
| עיראק | 344 | 1460 |
| פרס | 140 | 608 |
| תימן | 99 | 400 |
| צפון אפריקה | 381 | 1354 |
החיים וההווי במעברה עריכה
חייהם של הילדים במעברת אגרובנק היו לא ממש פשוטים. החיים היו מאתגרים וקשים, עוני ואבטלה אפפו את החיים במעברה אך עם זאת, הילדים והנוער ידעו גם להרים את המורל ולמצוא לעצמם את העניין במשחקי הכדור כגון כדורגל וכדורסל. למטה מובא ציטוט של חיים מלכה, מתושבי המעברה, המספר על חייו כנער באותה שכונת פחונים:
"חושך. הפחונים שרויים בעלטה, ורק אורם הקלוש של הפרימוסים מפר אותם מעט. צרצרים מנומנמים מחככים כנפיים באור הלהבות, כשלפתע מפלחת את האוויר שריקה חדה. חבורת ילדים שועטת החוצה מתוך הבדונים ודנה בקולי קולות בנושא בעל חשיבות לאומית: משחק הכדורגל שייערך מחר במעברה.....הכדור שהביאו איתם ממרקו התפוצץ, ועליהם למצוא לו תחליף במהירות. הצעות הועלו והצעות נפסלו, ולבסוף הוכרע הנושא: הם ימלאו גרב בסמרטוטים והיא תשמש להם גם ככדורגל, וגם ככדורסל".
ניתן לראות שגם בתנאים לא פשוטים הם ידעו לשמור על המורל והחיוב.[2]
מאבקי כוחות במעברה בין העולים להנהלת המעברה עריכה
ב-31 באוקטובר 1950 פורקה "המועצה הכפרית חדרה" ובמקומה הוקמה "המועצה המקומית חדרה", אשר ב-1952 נהייתה לעירייה.
דומה שמצבם של עולי המעברה עמד להשתפר בעקבות השינוי:
- תושבי המעברה יוכרו כתושבים שווי זכויות במועצה.
- משרד הפנים יעביר למועצה תקציבים בעבור שירותים לתושבי המעברה.
- תוך 3 חודשים, תעבור כל הנהלת המעברה לידי נציגי 'המועצה המקומית' במקום נציגי הסוכנות.
עם זאת ובניגוד לציפיות התברר כי המדיניות הייתה שונה מהמתרחש למעשה. במקום האינטגרציה נוצר נתק והתעוררו רגשות קיפוח ונחיתות מצד תושבי המעברה בגלל מדיניותה המתנכרת של 'המועצה המקומית'.
כל זאת הוביל לחוסר הזרמת כספים לפיתוח המעברה, לתחרות מפלגתית ולמאבקי כוח בין הסוכנות לעיריית חדרה. כל זאת על גבם של העולים. דוגמה לכך היא פגיעה בחינוכם של ילדי המעברה - לא נפתח בית הספר דתי במעברה עבור ילדי העולים.
בעקבות כל המאבקים הללו 'המועצה המקומית' ואחר כך העירייה לא סיפקה לעולים שירותים בסיסיים.
קישורים חיצוניים עריכה
- על ההיסטוריה של חדרה ומעברת אגרובנק באתר מוזיאון הח'אן(הקישור אינו פעיל)
הערות שוליים עריכה
- ^ השתיים הנוספות היו מעברת נווה-חיים ומעברת ברנדייס
- ^ 1 2 3 4 5 אלישיב אורן וחיליק מדור חיים, מהחאן לחדרה העיר, עיריית חדרה: אר-אין, 1991
- ^ נינה רודין ואריה אמיר בהשתתפות: צבי קובץ ואלי שילר, "חדרה - מאה שנה ועוד...", ירושלים: הוצאת ספרים אריאל, 1993
- ^ מפת אזור חדרה (באנגלית), 1956, עם כיתוב בעברית "מעברת אגרובנק". מאוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
- ^ אולם ראו מפקד בבתי העולים לקראת הבחירות לכנסת השנייה, דבר, 2 במאי 1951
- ^ תוכנית להעסקת שוכני מחנות העולים בעבודה, דבר, 9 בספטמבר 1949; ירידה במספר העולים שבמחנות, דבר, 6 בדצמבר 1949
- ^ חדרה - חוסר עבודה בחדרה, דבר, 19 בדצמבר 1949
- ^ המעברות נאבקות עם הגשם, דבר, 5 בדצמבר 1950
- ^ מטרות עוז וסופת רוחות בכל הארץ, דבר, 16 בדצמבר 1951
- ^ חדרה בת שישים, דבר, 9 במאי 1952
- ^ י. בן אמיר, גבעת אולגה - מחול צהוב למרבדי ירק, דבר, 27 ביוני 1969
- ^ אפשרות לחיסול מעברות אגרובנק וברנדייס בחדרה, דבר, 12 בנובמבר 1961
- ^ אלישיב אורן וחיליק מדור חיים, מהחאן לחדרה העיר, הוצאת עירית חדרה: אר-אין, 1991, עמ' 307,308