יעקב מברך את בני יוסף (רמברנדט)
פעולות נוספות
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר | רמברנדט ואן ריין |
| תאריך יצירה | 1656 |
| טכניקה וחומרים | שמן על בד |
| נתונים על היצירה | |
| מיקום |
"מוזיאון הציירים הגדולים" (אנ'), ברגפארק וילהלמסהוהה קאסל שבגרמניה |
יעקב מברך את בני יוסף (בהולנדית: Jacob zegent de zonen van Jozef), הוא ציור שמן מעשה ידי הצייר רמברנדט ואן ריין משנת 1656. היצירה מוצגת ב"מוזיאון הציירים הגדולים" (אנ'), בברגפארק וילהלמסהוהה בקאסל.[1]
הסיפור המקראי ורקע עריכה
הנושא לקוח מסיפור ברכת אפרים ומנשה, המתואר בספר בראשית, פרק מ"ח. יוסף הביא את בניו אפרים ומנשה אל יעקב כדי שיברכם. במקום לברך ביד ימין את הבן הבכור מנשה, העניק יעקב את ברכתו הראשונה לבן הצעיר אפרים. יוסף חשב שאביו עשה טעות, וניסה להסיר את ידו מראש אפרים לראש מנשה, אבל יעקב השיב כי אין מדובר בטעות, אפרים "יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ":
וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו. וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר... וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם
מאוחר יותר נטען על ידי אבותיה הקדומים של הכנסייה, בעיקר אמברוזיוס ואוגוסטינוס, כי אפרים הוא האב הקדמון של הנוצרים ומנשה של היהודים, בהתאם לפרה-פיגורציה של הסיפור ותאולוגיית החילופין. אף על פי שרמברנדט לא הציג את יעקב כמי ש"שִׂכֵּל אֶת יָדָיו", היסטוריוני אמנות כגון שמעון בר-אפרת טוענים שאין ספק שרמברנדט התכוון לתאר את אפרים כמייצגה של הנצרות, ועל כן פניו קורנות, ידיו משולבות והילת אור מקיפה את ראשו.[1][2]
אף על פי שהיה צייר פורטרטים מיומן ביותר, רמברנדט תמיד חשב על עצמו מלכתחילה כצייר היסטוריה, כלומר צייר אשר מצייר סצנות מהתנ"ך, ההיסטוריה הקלאסית והמיתולוגיה. ציור זה משנת 1656 הוא אחד ההישגים הגדולים ביותר של רמברנדט כצייר היסטוריה.[1]
תיאור היצירה עריכה
יעקב הגוסס שוכב במיטתו כאשר למרגלותיו אפרים ומנשה. אביהם יוסף ואשתו אסנת עומדים מאחוריהם. במקום לברך ביד ימין את הבן הבכור, מנשה שחור השיער שנמצא מימין, מושיט יעקב את ידו הימנית אל עבר הבן הצעיר, אפרים בהיר השיער שנמצא משמאל. בגרסתו של רמברנדט יעקב מברך את אפרים אך אין שום סימן לחקירתו של יוסף את אביו. הוא נראה מייצב את ידו. נוכחות אסנת אינה מוזכרת בסיפור המקראי והיא מוזכרת רק פעם אחת בתנ"ך (ספר בראשית, פרק מ"א, פסוק מ"ה). עם זאת, רמברנדט הופך אותה לדמות מרכזית בעלת הדר רב, המאזנת בין שני הגברים משמאל. אסנת הייתה מצרייה והיא לובשת כיסוי ראש שלבשו הבורגונדים בימי הביניים, שרמברנדט כנראה חשב שמקורו מצרי. המוקד העיקרי של הציור הוא המחווה הרכה של הסב הזקן כשהוא מברך את אפרים, וידו המושטת וחיוכו האדיב של יוסף כשהוא מסייע לאביו.[1][2]
רמברנדט ידוע בשימוש שלו בניגודי אור וצל, טכניקה הקרויה קיארוסקורו. ציור זה אינו יוצא דופן, תשומת הלב ממוקדת בחמש הדמויות והרקע מתואר בצורה מעורפלת. הסצנה המרכזית צבועה בצבעים צהוב, חום ואדום ומצוירת עם דיוק מדהים. רמברנדט יוצר אווירה שהיא בו זמנית אינטימית וקדושה, רכה וחגיגית.[1]
פרשנות היצירה עריכה
הציור מתאר את הרגע שבו יעקב מברך את בני יוסף, מנשה ואפרים, בנוכחות אמם אסנת. היצירה משקפת את המפגש המחודש בין יעקב לבנו יוסף לאחר שנים של פרידה, כאשר יוסף נמצא בשיא כוחו ובתפארת מעמדו, בעוד יעקב מתואר כזקן שברירי, שחייו רצופים תלאות. רמברנדט, שהתפרסם ביכולתו לצייר דמויות קשישים בפירוט רב, מעצב את דמותו של יעקב כפטריארך תשוש, בעל פנים שדופות, עיניים עמוקות וזקן ארוך, בעוד שיוסף מתאפיין במראה צעיר, רענן ובעל נוכחות מרשימה. ההבדלים הפיזיים הללו ממחישים את הפער בין השניים – האב המזדקן, שימי חייו ספורים, לעומת הבן הניצב בשיא כוחו. הקרבה הפיזית בין השניים מסמלת את הקשר הרגשי העמוק ביניהם ואת האהבה הבלתי מעורערת שבין אב לבנו.[3]
ברכת יעקב לנכדיו מבוצעת בצורה בלתי צפויה – במקום להניח את ידו הימנית על ראש מנשה הבכור, הוא משכל את ידיו ומעניק את הברכה המרכזית דווקא לאפרים הצעיר. יוסף, שסבור כי מדובר בטעות הנובעת מזקנת אביו, מנסה להעביר את ידו למקומה הנכון, אך יעקב מתעקש על בחירתו. הבחירה להעניק את הברכה לאפרים משפיעה באופן שונה על כל אחד מהאחים: אפרים נראה מאושר ונרגש, פונה בשקיקה לעבר סבו, בעוד שמנשה נראה פגוע ומבויש, פניו מבטאות עלבון וכאב. ברקע, אסנת, אם הילדים, מתבוננת בסיטואציה מתוך ריחוק ומודעות, ומקרינה נוכחות שלווה ואצילית. השימוש בגוונים חמים של אדום וזהב תורם לתחושת ההדר והקדושה שבמעמד, כאשר האור המשתקף בציור מסמל את הברכה העוברת מדור לדור, ממנהיג העבר אל ממשיכי השושלת.[4]
על פי התיאור המקראי הפשוט בני יוסף היו מבוגרים בעת הברכה ולא ילדים כבציור, הרב אלחנן סמט טען שציורו של רמברנדט משקף את הקריאה המקראית הפשוטה.[5]
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value). (באנגלית)
- ^ 1 2 שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value). (באנגלית)
- ^ לילך שטרן, השתקפות ספר בראשית בראי אמנות הציור, ספרי ניב, 2024, עמ' 282
- ^ לילך שטרן, השתקפות ספר בראשית בראי אמנות הציור, ספרי ניב, 2024, עמ' 282
- ^ ויחי - מי אלה המפגש בין יעקב לבין יוסף בבית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון וקדם לו הרב נתנאל חיים פאפע בעל דובר ישרים נדפס בכתב העת פשטות המתחדשים עשר עמוד 56 (להורדה)
