ג'ון דאגלס וודוורד
פעולות נוספות
| לידה | וירג'יניה, ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה | ניו רושל, מדינת ניו יורק, ארצות הברית |
| חתימה |
|
ג'ון דאגלס ווּדווֹרד (באנגלית: John Douglas Woodward; 12 ביולי 1846 – 5 ביוני 1924) היה צייר אמריקאי, שיצר מאות ציורים של נופי ארצות הברית, אירופה, ארץ ישראל ומצרים.
קורות חייו ופועלו עריכה
וודוורד נולד במדינת וירג'יניה וגדל בקנטאקי. ב-1861 החל בלימודי אמנות בסינסינטי, אוהיו. ב-1863 נמלטה משפחתו לקנדה מאֵימי מלחמת האזרחים האמריקאית, וודוורד הצעיר עבר לעיר ניו יורק שם למד במכללת קופר יוניון ובאקדמיה הלאומית לעיצוב (אנ').
וודוורד שאף לצייר נופים בצבעי שמן ובצבעי מים, אך את מחייתו מצא באיור ספרים וכתבי עת. ב-1871 נשלח מטעם השבועון Hearth and Home לצייר ממראות מדינות הדרום. ב-1872–1873 נסע ברחבי ארצות הברית כמאייר הראשי בסדרת "אמריקה הציורית" (Picturesque America) של הוצאת 'אַפְּלְטוֹן' (אנ'). האיורים הופיעו בתחילה לצד מאמרים בכתב העת של חברת 'אפלטון' ואחרי כן בספרי הסדרה. ההדפסים, על פי רוב חיתוכי עץ, התבססו על אקוורלים ועל רישומים שביצע וודוורד באתרים השונים. סדרת "אמריקה הציורית" זכתה להצלחה מסחרית אדירה[1] והשפיעה מאוד על הגידול בתיירות הפנים בארצות הברית ועל התנועות לשמירת הטבע. בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19 פגש וודוורד את הצייר יליד אנגליה הארי פֶֿן, שאף הוא הפיק ציורים בשביל סדרת "אמריקה הציורית", אם כי ממחוזות אחרים מאלה שבהם פעל וודוורד. הידידות שנרקמה ביניהם נמשכה עד מותו של פֶֿן ב-1913. השניים נשלחו לארצות אירופה לצורך הכנת ציורים לסדרת "אירופה הציורית" (Picturesque Europe), שראתה אור בשנים 1875–1879, גם היא בהוצאת 'אפלטון'. ציוריו של וודוורד הופיעו בכרכים השני והשלישי שהוקדשו למזרח אירופה ולארצות סקנדינביה.
לקראת הפקת סדרת "ארץ ישראל הציורית", שתראה אור בשנים 1881–1884, ערכו השניים יחד מסעות לארץ ישראל, לסוריה ולמצרים בעונות החורף 1877–1878 ו-1878–1879. הרישומים והציורים שיצרו בשטח שועתקו לתחריטי עץ ומתכת. שמותיהם של הציירים לא נזכרו בספרי הסִדרה אלא במשפט קצר בדפי ההקדמה – "האיורים מדברים בעד עצמם", אבל חתימותיהם בראשי תיבות מופיעים פעמים רבות בשולי הציורים. חוויותיו של וודוורד במסעותיו תועדו במכתבים השבועיים ששיגר לאשתו ולאימו. החוקרת האמריקאית סו רייני (Sue Rainey) מציינת שמכתביו מארץ ישראל, ממצרים ומסוריה מגלים כי במקרים רבים היו חוויותיהם הממשיות במקום נעימות הרבה פחות מאשר האיורים שיצרו, ובכך מזכירים את הערותיו החריפות של מארק טוויין במסעו לארץ ישראל כעשור לפני וודוורד, לפיהן "מיטב יופיים של נופי המזרח נשאר רק בתחריטי הפלדה".[2]
וודוורד שב לארצות הברית בסוף הקיץ של 1879 וחי בביתו שבניו ג'רזי, שממנו קל היה להגיע ברכבת ובמעבורת למשרדיה של חברת 'אפלטון' בניו-יורק וללוות את עיבוד עבודותיו לדפוס. ההכנסות מהתמלוגים שהניבו ציוריו בספרים ובכתבי העת העניקו לוודוורד פנאי לציורי נוף צבעוניים, כאשר אהב. הוא העדיף ציורים באוויר החופשי שפירשו את השפעתם החולפת של מזג האוויר וחילופי העונות, ובהמשך דרכו, בניגוד לעמיתו הארי פן, לא נשען על נושאים מתוך רשימותיו וזכרונותיו. ב-1883 עבר עם אשתו לצרפת – לפריז ולפונט אוון, וב-1884 חזר לניו יורק והמשיך ליצור איורים לספרי שירה ולכתבי עת. במות אביו ב-1894 נפלה לידיו ירושה נכבדה וכך יכול היה להקדיש את כל כולו לציור. בשנים 1898–1901 שהה עם אשתו באיטליה ובשווייץ. ב-1905 השתקעו בניו רושל שבמדינת ניו יורק, בה פרחה מושבת אמנים.
וודוורד המשיך ליצור ציורים לתערוכות ולמכירה עד מותו ב-5 ביוני 1924. אשתו, מריה לואיז וודוורד, שמרה על רבים מציורי ההכנה שביצע לצורך שעתוקם בתחריטים ומסרה אותם למרכז הכנסייה האפיסקופלית באורקני ספרינגס (אנ') בווירג'יניה. מכתביו של וודוורד אצורים בארכיון המדינה בריצ'מונד.
לקריאה נוספת עריכה
• יהושע בן-אריה, צייריה וציוריה של ארץ-ישראל במאה התשע-עשרה, יד יצחק בן-צבי, 1992, עמ' 245–249
• Rainey, Sue & Roger B. Stein, Shaping the Landscape Image, 1865-1910: John Douglas Woodward, University of Virginia Press, 1997
קישורים חיצוניים עריכה
- סו רייני, איורים 'נדרשים בדחיפות': פרויקט 'פלשתינה הציורית' 1878–1883, קתדרה 99, ניסן תשס"א – מרס 2001, עמ' 65–114
- סו רייני, "נמשך אל הטבע: דרכו של ג'ון דאגלס וודוורד באמנות", אתר אוניברסיטת וירג'יניה, 17 ביוני 2009 (באנגלית)
- Mary Sayre Haverstock, "John Douglas Woodward", In: Artists in Ohio, 1787-1900: A Biographical Dictionary, Kent State University Press, 2000 ,p. 967
הערות שוליים עריכה
- ^ נמכרו למעלה ממיליון עותקים שלה
- ^ מארק טוויין, מסע תענוגות לארץ הקודש (תרגום: ארנון בן-נחום), הוצאת בית א' לבינסון, 1972, עמ' 114