Jump to content
החלפת מצב חיפוש
החלפת מצב תפריט
450K‏
15
3
1M‏
Pinkas
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

The Housemartins

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פעולות נוספות
(הופנה מהדף The housemartins)
The Housemartins
חברי הלהקה. משמאל: דייב המינגוויי, פול היטון, נורמן קוק, סטן קאלימור
חברי הלהקה. משמאל: דייב המינגוויי, פול היטון, נורמן קוק, סטן קאלימור
פרופיל ב-IMDb

האוסמרטינס הייתה להקת אינדי רוק בריטית מצפון אנגליה שפעלה בין השנים 1983–1988, ויצרה שני אלבומי אולפן שזכו להצלחה בבריטניה. אלבומם הראשון זכה לאלבום פלטינה, והשני לאלבום כסף. הלהקה הוציאה שבעה סינגלים, בהם "Caravan of Love" שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי ו-Happy Hour שהגיע למקום השלישי.

קריירה עריכה

יצירת הלהקה עריכה

הלהקה הוקמה בסוף 1983 על ידי הסולן פול היטון (ששמו הופיע כ-"P.d. Heaton".) והגיטריסט סטן קאלימור, תחילה כצמד נגני רחוב בעיר האל. הם הקליטו דמו עם צמד נוסף ותפסו את תשומת הלב של חברת "גו! דיסקס". עם תחילת שביתת הכורים בבריטניה ב-1984 הפכה הכתיבה של היטון לפוליטית יותר, והוא הגיע למסקנה שהיא ראויה ללהקה בהרכב מלא.[1] ללהקה הצטרפו חברי להקת The Gargoyles, טד קי הבסיסט והמתופף יו וויטאקר, גם הם בני העיר.[2][3] ההופעה החיה הראשונה של הלהקה הייתה באוניברסיטת האל באוקטובר 1984,[4] וכינתה את עצמה לעיתים קרובות כ"הלהקה הרביעית הכי טובה בהאל", אם כי מעולם לא ציינו במפורש מי היו שלוש הלהקות הטובות יותר.[5] קי עזב את הלהקה בסוף 1985 לאחר הקלטת הסינגל הראשון Flag Day,[6] והיטון הזמין ללהקה את נורמן קוק, איתו ניגן בצעירותו בלהקה בשם The Stomping Pond Frogs.[7]

האלבום הראשון עריכה

ב-1986 הוזמנה הלהקה להופיע בתוכנית הטלוויזיה של ג'ון פיל Peel Sessions, שם נחשפו להקות כמו ג'וי דיוויז'ן, הסמיתס, סוזי והבנשיז ואחרות. בין השירים שביצעה הלהקה בתוכנית היה השיר Happy Hour, הסינגל השלישי שלה. לאחר ההופעה הטלוויזיונית הגיע השיר למקום השלישי במצעד הסינגלים הבריטי. את השיר ליווה קליפ באנימציית פלסטלינה שהייתה פופולרית באותה תקופה, ובו דמותו של הקומיקאי פיל ג'ופיטוס, שהופיע עם הלהקה תחת שם הבמה שלו "פורקי המשורר".

בהמשך 1986 יצא אלבום הבכורה של הלהקה שכלל את שני הסינגלים הקודמים שלהם, גרסה אלטרנטיבית לסינגל הראשון "Flag Day" ושיר המשך ל-Happy Hour בשם "Think for a Minute". האלבום נקרא London 0 Hull 4, כתוצאת משחק כדורגל שמשמעותה שהלהקה מהאל הביסה במשחק חוץ את הלהקות הלונדוניות. חברי הלהקה היו אוהדים של קבוצות כדורגל אנגליות (פול היטון סולן הלהקה היה אוהד של שפילד יונייטד) והצטלמו ואף הופיעו בחולצות כדורגל.

הטקסטים של השירים נעו מביקורת כלפי בית המלוכה הבריטי, הפער בין החיים בהאל לבין החיים בלונדון, התמכרות לאלכוהול ותרבות אלכוהול, ומערכות יחסים. למרות סגנון השירה של היטון שדומה לזה של מוריסי, בניגוד ללהקת הסמית'ס האוסמרטינס התבססו על גיטרות, תופים ופסנתר וסלדו ממוזיקה אלקטרונית. הם גם ביצעו גרסאות כיסוי רבות לקלאסיקות משנות החמישים והשישים.

סיכום פעילות הלהקה עריכה

האוסמרטינס התפרקה ב-1988 ופול היטון ודייב המינגוויי הצטרפו באותה שנה ללהקת The Beautiful south, שבמובנים רבים היא ממשיכת דרכה של האוסמרטינס. בשנת 1988 הוציאה הלהקה את התקליט הכפול Now That’s what I Call Quite Good שכלל את מרבית השירים מאלבומי האולפן שלה וגם את כל גרסאות הכיסוי והבי סייד שהלהקה הקליטה. בראי ההיסטוריה של המוזיקה הבריטית, נחשבת הלהקה לאחת מנושאות הדגל של הגל החדש הבריטי.

דיסקוגרפיה עריכה

אלבומי אולפן עריכה

  • London 0 Hull 4 1986
  • The People Who Grinned Themselves To Death 1987

סינגלים עריכה

  • Flag Day 1985
  • Sheep 1986
  • Happy Hour 1986
  • Think for a Minute 1986
  • Caravan of Love 1986
  • Five Get Over Excited 1987
  • Me and the Farmer 1987
  • Build 1987
  • There Is Always Something There to Remind Me 1988

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ קובץ:YouTube full-color icon (2017).svg PAUL HEATON: FROM HULL TO HEATONGRAD, סרטון בערוץ "Channel 4", באתר יוטיוב, 12 בדצמבר 2018
  2. ^ The Gargoyles - Hull Adelphi Club 1986, by The Gargoyles, sheffieldtapearchive (ב־English)
  3. ^ קובץ:YouTube full-color icon (2017).svg Sally Bibb interviews Stan Cullimore, סרטון בערוץ "Pilot Light Writing", באתר יוטיוב, 15 באוקטובר 2020
  4. ^ Frame, Pete (1999). Pete Frame's Rockin' Around Britain: Rock'n'roll Landmarks of the UK and Ireland. Omnibus Press. p. 204. ISBN 978-0711969735.
  5. ^ Strong, Martin C. (2000). The Great Rock Discography (5th ed.). Edinburgh: Mojo Books. pp. 460–461. ISBN 1-84195-017-3.
  6. ^ HIGH-FLYING BIRDS - Record Collector Magazine (ב־English)
  7. ^ Norman Cook – He’s Come A Long Way Baby, www.prsformusic.com (ב־English)
פרס המוזיקה הבריטית לתגלית השנה
גראהם פארקר/ג'ולי קובינגטון (1977) ‏•‏‏ The Human League ‏(1982) ‏•‏‏ יאזו (1983) ‏•‏‏ פול יאנג (1984) ‏•‏‏ פרנקי הולך להוליווד (1985) ‏•‏‏ גו וסט (1986) ‏•‏‏ The Housemartins‏ (1987) ‏•‏‏ Wet Wet Wet‏ (1988) ‏•‏‏ ברוז (1989) ‏•‏‏ ליסה סטנספילד (1990) ‏•‏‏ בטי בו (1991) ‏•‏‏ בברלי קרייבן (1992) ‏•‏‏ טסמין ארצ'ר (1993) ‏•‏‏ גבריאל (1994) ‏•‏‏ אואזיס (1995) ‏•‏‏ סופרגראס (1996) ‏•‏‏ Kula Shaker‏ (1997) ‏•‏‏ Stereophonics‏ (1998) ‏•‏‏ בל וסבסטיאן (1999) ‏•‏‏ S Club 7‏ (2000) ‏•‏‏ A1‏ (2001) ‏•‏‏ בלו (2002) ‏•‏‏ ויל יאנג (2003) ‏•‏‏ באסטד (2004) ‏•‏‏ קין (2005) ‏•‏‏ ארקטיק מאנקיז (2006) ‏•‏‏ The Fratellis‏ (2007) ‏•‏‏ מיקה (2008) ‏•‏‏ דאפי (2009) ‏•‏‏ JLS (2010) ‏•‏‏ טייני טמפה (2011) ‏•‏‏ אד שירן (2012) ‏•‏‏ בן הווארד (2013) ‏•‏‏ באסטיל (2014) ‏•‏‏ סם סמית' (2015) ‏•‏‏ Catfish and the Bottlemen‏ (2016) ‏•‏‏ ראג-אנ'-בון מאן (2017) ‏•‏‏ דואה ליפה (2018) ‏•‏‏ טום ווקר (2019) ‏•‏‏ לואיס קפלדי (2020) ‏•‏‏ ארלו פארקס (2021) ‏•‏‏ ליטל סימז (2022) ‏•‏‏ וט לג (2023) ‏•‏‏ ריי (2024) ‏•‏‏ The Last Dinner Party ‏(2025) ‏•‏‏ לולה יאנג (2026)
אוחזר מתוך "https://www.yisraelpedia.com/index.php?title=The_Housemartins&oldid=327931"