AIM-9 סיידוויינדר
פעולות נוספות
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| ||
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. | |
| מידע בסיסי | |
|---|---|
| ייעוד | טיל אוויר-אוויר |
| מדינת מקור | ארצות הברית ארצות הברית |
| יצרן | ריית'יאון, פורד אירוספייס, לוראל |
| עלות יחידה | 381,000 דולר אמריקני |
| פעילות מבצעית | 1958, דגמים נוספים נכנסו במהלך מלחמות שונות במאה ה-20 |
| פלטפורמת שיגור | מטוסי קרב, מערכי נ"מ קרקעיים |
| מאפיינים כלליים | |
| הנעה | מנוע האצה רקטי |
| משקל | 91 ק"ג |
| ממדים | |
| אורך | 2.85 מטר |
| קוטר | 12.7 ס"מ |
| מוטת כנפיים | 63 ס"מ |
| ביצועים | |
| מהירות | 2.5 מאך (850 מטר לשנייה) |
| טווח | 1–18 ק"מ |
| גובה טיסה | בתלות בגובה השיגור |
| ראש קרב והנחיה | |
| ראש קרבי | 9.4 ק"ג של חומר נפץ מרסק |
| מרעום | קרבה |
| הנחיה | ביות שואף חום תת-אדום |
AIM-9 סיידוויינדר (באנגלית: AIM-9 Sidewinder) הוא טיל אוויר-אוויר מונחה תת-אדום לטווח קצר הנישא על ידי מטוסי קרב ונחשב לטיל היעיל הראשון מסוג זה. הטיל הוא מתוצרת ארצות הברית ופותח ברובו על ידי ויליאם ב. מקלין.
הסיידוויינדר נמצא בשימוש עד היום, בגרסאות שונות, בחילות אוויר רבים – כולל חיל האוויר הישראלי, שבו הוא כונה בגרסאות שונות "דקר", "לולב" ו"מחט" והשיג הפלות רבות, ושימש גם כבסיס למערכת טילי קרקע-אוויר MIM-72 צ'פרל.
מבנה והנדסה עריכה
הטיל עשוי גוף גלילי, בעל ראש הנחיה, ראש קרב, מקטע בקרה, ורקטת הנעה.
ההנחיה מבוצעת בעזרת שני זוגות כנפוני ניהוג קדמיים, וארבעה משטחי זנב המיועדים לייצוב, שבקצותיהם מורכבים גלגלי שיניים בעלי תנועה חופשית סביב ציר, שעוזרים בייצוב הטיל על פי עקרון אינרציית הגירוסקופ (סיבוב סביב ציר אחד יתנגד לתנועה סיבובית על ציר מנוגד; או – מה שזז קדימה או אחורה לא יזוז לצדדים). גלגלי השיניים (Rollerons) האלה היו מונעים למהירות סיבוב גבוהה מאוד על ידי זרימת האוויר ובכך מנעו מהטיל להסתובב סביב צירו. גלגלי השיניים הוכנסו בגרסה B (ראה להלן).
ראש ההנחיה הוא שואף חום תת-אדום, ומיועד להתביית באמצעות חיישנים מיוחדים על צינורות הפליטה החמים של המטרה (מטוס אויב) ולהתפוצץ בקרבתם או בתוכם.
דגמים עריכה
דגמים מוקדמים-ירי מאחור בלבד עריכה
- AIM-9A: דגם טרום-יצור
- AIM-9B: דגם היצור הראשון, בחיל האוויר הישראלי כונה "ברקן".[1]
- AIM-9C: הגרסה היחידה שהיא אינה הנחיית IR, אלא הנחיית מכ"ם חצי אקטיבית
- AIM-9D "דלתא" (שיפור שבא מדרישה של הצי האמריקאי): גרסה זו מבוססת גרסה B. לגרסה זו נוסף קירור חנקן לראש הביות ושופרו יכולות התמרון והביות. בחיל האוויר הישראלי כונה "דקר".[1]
- AIM-9E "אקו" (חיל האוויר האמריקאי): כנפיי קנארד קדמיות מוגדלות, ראש ביות אווירודינמי ומנוע רקטי משופר. בחיל האוויר הישראלי כונה "הדרן".[1]
- AIM-9G "גולף" (הצי האמריקאי): פיתוח של דגמי B/D. תכנון חדש של כנפי הקנארד הקדמיות, המשפר את יכולות התמרון. הרחבת מצבי רכישת המטרה ומעטפת טיסה משופרת. בחיל האוויר הישראלי כונה "גובלן"[2]
- AIM-9H (הצי האמריקאי): פיתוח של דגם G. אלקטרוניקת מצב מוצק (הכוונה מוליכים למחצה ולא שפופרות ואקום) ששיפרה את האמינות של הטיל (במיוחד בסביבת נושאת מטוסים-המעוט והמעצורים הכניסו זעזועים וגרמו נזק למערכות הטיל).
- AIM-9J (חיל האוויר האמריקאי): שדרוג של דגם E, בעל רכיבים אלקטרונים עמידים יותר, הגדלת זמן הטיסה ל-40 שניות, ושיפור לכנפי הקנארד.
דגמים נוספים עריכה
- AIM-9L: דגם זה, שהיה בייצור מלא משנת 1977, היה ההתקדמות הגדולה הבאה בפיתוח טילי סיידוויינדר. זה היה טיל הסיידווינדר הראשון בעל יכולת יכולת לתקוף מכל הכיוונים, כולל חזיתית, דבר שהשפיע באופן דרמטי על טקטיקות קרב אוויר. השימוש הקרבי הראשון שלו היה על ידי זוג מטוסי F-14 טומקט של חיל הים האמריקאי במפרץ סידרה בשנת 1981 כנגד שני מטוסי סוחוי Su-22 לובים, שהופלו בקרב אוויר זה. השימוש הראשון שלו בסכסוך בקנה מידה גדול היה על ידי בריטניה במהלך מלחמת פוקלנד ב-1982. במערכה זו השיג הטיל הפלות ב-80% מהשיגורים, שיפור דרמטי לעומת רמות ה-10-15% של גרסאות קודמות, עם 17 הפלות ושתי הפלות משותפות נגד מטוסים ארגנטינאים. שימש גם את חיל האוויר הישראלי, בכינוי "לולב".
- AIM-9M: דגם AIM-9L משופר, שירש את יכולות התקיפה מכל הכיוונים של דגם AIM-9L, אך בעל ביצועים טובים יותר, בהם מנוע בעל פחות עשן, להפחתת החתימה החזותית של הנשק, ומקטע בקרת הנחיה משופר, ותחזוקה ויכולת ייצור משופרים. שיפורים אלה מגדילים את היכולת לאתר ולנעול מטרה ומפחיתים את סיכויי הגילוי של הטיל. הוא היה בשימוש נרחב במלחמת המפרץ ב-1991, ושימש בכל 10 ההפלות של טילי סיידוויינדר שתועדו במהלך אותו סכסוך. ה-AIM-9M שימש את חיל האוויר המלכותי הבריטי כטיל קרב אוויר סטנדרטי, שנישא על ידי מטוסי F/A-18 ו-F-111. שימש גם את חיל האוויר הישראלי, בכינוי "מחט", שבשנת 2025 שדרג אותו למשימות של הפלת כטב"מים.[3]
מפעילות עריכה
- ארגנטינה ארגנטינה – בשימוש מטוסי A-4 סקייהוק
- אוסטרליה אוסטרליה – יוחלפו על ידי האיריס-טי
- אוקראינה אוקראינה - נתרמו על ידי קנדה וארצות הברית כחלק מהסיוע כנגד הפלישה הרוסית לאוקראינה
- בלגיה בלגיה
- בחריין בחריין – דגמי AIM-9P מותאמים למטוסי F-5E Tiger II, ודגמי AIM-9L למטוסי ה-F-16C
- ברזיל ברזיל – מוחלפים על ידי טיל Mectron MAA-1 Piranha
- קנדה קנדה
- צ'ילה צ'ילה
- צ'כיה צ'כיה
- דנמרק דנמרק
- מצרים מצרים
- אתיופיה אתיופיה
- פינלנד פינלנד
- יוון יוון – יוחלפו על ידי האיריס-טי
- הונגריה הונגריה – בשימוש מטוסי JAS-39 גריפן
- אינדונזיה אינדונזיה – בשימוש מטוסי נורת'רופ F-5 ,F-16 ו-Hawk 209
- איראן איראן
- ישראל ישראל (נקרא "לולב", "ברקן" ו"דקר" בדגמיו השונים)
- איטליה איטליה – יוחלפו על ידי האיריס-טי
- יפן יפן
- ירדן ירדן
- כווית כווית
- מלזיה מלזיה
- מרוקו מרוקו
- הולנד הולנד
- נורווגיה נורווגיה – יוחלפו על ידי האיריס-טי
- פקיסטן פקיסטן
- הפיליפינים הפיליפינים
- פולין פולין – דגם AIM-9X
- פורטוגל פורטוגל
- ערב הסעודית ערב הסעודית
- סינגפור סינגפור
- קוריאה הדרומית קוריאה הדרומית
- שוודיה שוודיה – נקראים "Robot 24" ו-"Robot 74". יוחלפו על ידי האיריס-טי
- שווייץ שווייץ
- הרפובליקה הסינית טאיוואן
- תאילנד תאילנד – בשימוש מטוסי JAS-39 גריפן, F-16 ו-נורת'רופ F-5
- טורקיה טורקיה
- ארצות הברית ארצות הברית
- ונצואלה ונצואלה – דגם AIM-9B במטוסי VF-5 ומיראז' 50. דגם AIM-9L במטוסי F-16A/B
מפעילות לשעבר עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- ניצן סדן, קליעי הקסם: כך שינה טיל הסיידוויינדר את הלוחמה האווירית, באתר כלכליסט, 25 ביולי 2020
- קובץ:YouTube full-color icon (2017).svg סיידוויינדר - הנשק ששינה את קרב האוויר, סרטון באתר יוטיוב, 11 במאי 2021 (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 דני שלום, "רוח רפאים מעל קהיר", כרך ב', עמוד 685
- ^ מהשחק לנשר-רגרסיה טכנולוגית והצלחה צבאית - מרקיע שחקים, 2020-12-30
- ^ סוכנויות הידיעות, העולם בהלם: ישראל שדרגה טיל אוויר-אוויר ישן - והפכה אותו למיירט מנצח, באתר מעריב אונליין, 15 בנובמבר 2025