Jump to content
החלפת מצב חיפוש
החלפת מצב תפריט
450K‏
15
3
1M‏
Pinkas
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

רחל מרכוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פעולות נוספות
(הופנה מהדף רחל מרקוס)
רחל מרכוס
מרכוס בתצלום מאת פטר מירום (שנות ה-60 של המאה ה-20)
מרכוס בתצלום מאת פטר מירום (שנות ה-60 של המאה ה-20)
לידה 22 במרץ 1912
פטירה 13 בדצמבר 1985 (בגיל 73)
תל אביב-יפו, ישראל
תקופת פעילות 1935–1985 (כ־50 שנה)
פרופיל ב-IMDb
קובץ:Memorial plate to the poet Nathan Alterman.JPG
לוחית זיכרון בפתח ביתם של נתן אלתרמן, רחל מרכוס ותרצה אתר, בשדרות נורדאו 30 בתל אביב

רחל מרכוס-אלתרמן (22 במרץ 1912 – 13 בדצמבר 1985) הייתה שחקנית תיאטרון ישראלית.

ביוגרפיה עריכה

מרכוס נולדה בגרודנו (אז בפולין שבשליטת האימפריה הרוסית, כיום בבלארוס) ב-1912. אביה, דניאל מרכוס, היה סוחר טבק ואמה עבדה בחנות הקמח המשפחתית.[1] בשנת 1934, בגיל 22, עלתה רחל מרכוס לארץ ישראל והחלה לשחק במסגרות תיאטרוניות שונות. בראשית 1935 נישאה למשורר נתן אלתרמן,[2] ושש שנים לאחר מכן נולדה בתם היחידה, תרצה אתר. בשנת 1947 הצטרפה לתיאטרון הקאמרי ונמנתה מאז עם סגל שחקניו הקבוע. בין תפקידיה המרכזיים בתיאטרון היו אמנדה ב"ביבר הזכוכית" יונו ב"יונו והטווס", לולה ב"שובי, שבא הקטנה" והאם ב"לילה במאי". זכתה בפרס מילוא (1963)[3] ובפרס קלאוזנר לתיאטרון (1969).[4]

מרכוס שיחקה גם בסרטי הקולנוע "קריה נאמנה" (1952), "מבצע יונתן" (1977) ו"סוסעץ" (1978).

חייה של מרכוס לצדו של בעלה, נתן אלתרמן, ידעו עליות ומורדות, בין היתר נוכח הרומן רב-השנים שפיתח אלתרמן עם הציירת צילה בינדר, למרות שהיו נשואים עד יום מותו ב-1970. על אף הסבל שהיה בנישואין לאלתרמן לא הייתה בה חרטה על נישואיה והיא ידעה ידיעה ברורה שלא יעזוב אותה[5]. בשנת 1977 שכלה את בתה, שנפלה מחלון מרפסת דירתה. אובדן זה הכה בה קשות עד יום מותה. בריאיון ל"הארץ" סיפרה כי "הפיצוי הגדול ביותר על הכל הייתה הבת הנפלאה שזכיתי לחיות במחיצתה 36 שנים. הבת שירשה את הנעלה שהיה בו, ושלצערי לא ירשה ממני את הכוחות הגדולים שהיו בי".[6]

גם לאחר פרישתה לגמלאות מהתיאטרון הקאמרי באותה תקופה, המשיכה מרכוס להופיע ברחבי הארץ, בערבי קריאת שירה ובהצגות של "אמנות לעם". היא גם לימדה קריאת שירה בבתי הספר למשחק בית צבי וניסן נתיב.

מרכוס נפטרה מהתקף לב בשנת 1985. בצוואתה הורתה להפנות את התמלוגים על שידורי שיריו של אלתרמן לאוניברסיטת תל אביב, על מנת להנציח את בתה בחדר מיוחד בקמפוס, דבר שלדברי נכדיה האוניברסיטה לא מימשה.[6] ב-2006 הגיעו נכדיה יעל ונתן לפשרה עם אוניברסיטת תל אביב על הקמת הקדש לניהול הכספים והנצחת תרצה אתר.[7]

לקריאה נוספת עריכה

  • תמר מרוז, 'למרגלות הר הגעש' (ריאיון עם רחל מרכוס), מוסף הארץ, 13 בדצמבר 1985.
  • רבקה כצנלסון, 'החיים כמשחק' (על השחקנית רחל מרכוס-אלתרמן), נעמת (הירחון לאשה ולמשפחה), ינואר-פברואר 1986, 46–47.
  • שלמה סנה, 'אהבת הקהל מובטחת: ריאיון עם השחקנית רחל מרכוס', במה (רבעון לדרמה) 103 (1986), 59–64.

קישורים חיצוניים עריכה

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|רחל מרכוס]] בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ דן לאור, אלתרמן - ביוגרפיה, 2013
  2. ^ דן לאור, אלתרמן: ביוגרפיה, עמ' 153
  3. ^ פרס "מילוא" לרחל מרכוס, מעריב, 15 בדצמבר 1963; חולקו פרסי "מילוא" לפרופ' אפרת, למ. לברי, למ. לבנון ולרחל מרכוס, דבר, 22 בדצמבר 1963.
  4. ^ יעקב העליון, פרס נוסף לרחל מרכוס – פרס קלויזנר, מעריב, 10 ביוני 1969; חוה נובק, פרס קלאוזנר לרחל מרכוס, דבר, 24 ביוני 1969.
  5. ^ הצל של צילה: נתן אלתרמן
  6. ^ 1 2 אסתי אהרונוביץ', לאן הלכו המיליונים, באתר הארץ, 13 באפריל 2005
  7. ^ יצחק דנון, ‏פשרה בין נכדיו של נתן אלתרמן לבין אוניברסיטת ת"א בנוגע לשימוש בתמלוגים משיריו, באתר גלובס, 15 בפברואר 2006
אוחזר מתוך "https://www.yisraelpedia.com/index.php?title=רחל_מרכוס&oldid=287930"