לבי במזרח

לִבִּי בְמִזְרָח
	לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב / אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וֶאֱסָרַי, בְּעוֹד / צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ / יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.

פירוש נוסף ערך זה עוסק בשיר של רבי יהודה הלוי. אם התכוונתם לפסטיבל תרבות שנתי בתל אביב-יפו, ראו פסטיבל לבי במזרח.

"לִבִּי בְמִזְרָח" הוא שיר עברי מאת הפילוסוף, הרופא והמשורר היהודי-ספרדי רבי יהודה הלוי, והוא מן השירים הבולטים בשירת ימי הביניים של יהדות ספרד. השיר הוא שיר כיסופים לארץ ישראל והוא שייך לקבוצת שירי ציון, אחת מן הקבוצות המקוריות ביותר בשירת החול העברית בספרד. שירי ציון משקפים לא רק געגועים עזים לציון אלא גם תהליך נפשי רוחני ממושך שהגיע לבשלות במסע אל הארץ הנכספת.^[1] השיר נלמד בבתי הספר בישראל ומופיע במבחני הבגרות.

פירוש השיר עריכה

קובץ:Gnome-edit-clear.svg פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. הסיבה היא: ניסוח לא אינציקלופדי.

הדובר בשיר כותב שנדר לעלות לארץ ישראל. הוא מעלה בשיר קושי גאוגרפי ("אני בסוף מערב") וקושי פוליטי, המאבק בין הנוצרים ("חבל אדום") למוסלמים ("כבל ערב").^[2] בשיר ניגודים רבים שמטרתם להביע את סערת הרגשות בה נמצא המשורר, משום שהוא נמצא במערב (בספרד), אך מתאווה להיות במזרח, בארץ ישראל.

מעיון בשירו עולה אירוניה על כך שירושלים החליפה בעלים אך לא חזרה לבעליה האמיתיים.^[3]

געגועיו העזים והקונפליקטים הנפשיים בהם נמצא המשורר, אף מקשים עליו לחוות הנאה מטעמו של האוכל. המשורר מוסיף כי היה מעדיף לעזוב את כל הטוב שבספרד, רק בשביל לראות את עפר הדביר של בית המקדש החרב. בית זה בשיר הוא דוגמה שמדגימה כיצד לאורך כל הדורות ייצג בית המקדש החרב, בתודעה היהודית ובספרות היהודית, את התקופות בהם עמד על מכונו. המקדש מהווה סמל לגעגועי העם לארץ ישראל.^[4]

שיר זה נכתב כאשר יהודה הלוי נמצא עדיין בספרד ("אנוכי בסוף מערב"). אבי שגיא מציין בספרו^[5] בהתייחסו לשיר של הלוי ובציטוט ג'ונתן סמית, כי בית הוא נוסטלגיה. בית אינו בהכרח המקום שבו חי האדם אלא המקום שבו אצורים זכרונותיו ותשוקותיו.

בשיר מובאות שתי שאלות רטוריות שמטרתן הבעת הכמיהה והתסכול שחש המשורר: 1. “איך אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב?” – איך אוכל לטעום את האוכל ושהוא יערב (יהיה טעים) לי? 2. “איכה אשלם נדריי ואסריי, בעוד/ ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב?” – איך אעמוד בהבטחתי לעלות לציון? בשאלה הרטורית השנייה ניתן לזהות גלישה של המילים במשפט.

השיר קצר אך כולל אמצעים רטוריים רבים:

אקרוסטיכון - (האות הראשונה בכל בית מהמילים: לבי, איכה, יקל, מצטרפות: לא"י-לארץ ישראל) - המשורר משתמש באמצעי רטורי זה כדי להוסיף למילים המופיעות בשיר - להדגיש את רצונו העז להיות בארץ זבת חלב ודבש.
חרוז מבריח - "רב". גם כאן, יהודה הלוי משתמש באמצעים רטוריים כדי להדגיש את רצונו הרב להיות בארץ ישראל.
צימודים - מערב-יערב, נדריי-אסריי, חבל-כבל, יקל-יקר. אמצעים נוספים^[2]: מטפורה: "לבי במזרח", אנאפורה: איך, איכה, רמז למגילת איכה, קינה על חורבן המקדש, שיבוצים והרמזים מקראיים נוספים: תהילים ק"ג 12 "כרחוק מזרח ממערב".

לקריאה נוספת עריכה

פירושי פרנץ רוזנצווייג לתשעים וחמישה משירי רבי יהודה הלוי, תרגום: מיכאל שורץ, הוצאת מאגנס, 2011, הפרק "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב", עמ' 319–320.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

^ ישראל לוין, מדור ט, יהודה הלוי: שירים - שירת תור הזהב בספרד, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב ההוצאה לאור, 2007, ספרות מופת עברית, עמ' 253–260
^ ¹ ² בן שמאי ברכה, מערך שעור בספרות לשיר "לבי במזרח", קשר עין 260, ארגון המורים, 2016, עמ' 28-32
^ מרדכי נאור, ירושלים עיר ועם: מדוד המלך עד ימינו, ירושלים, תל אביב: יד יצחק בן צבי, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תשנ"ה, עמ' 119
^ חגי רוגני, שביעי, מול הכפר שחרב: השירה העברית והסכסוך היהודי ערבי 1929–1967, חיפה: הוצאת פרדס, 2006, עמ' 204
^ אבי שגיא, שלישי, מול אחרים ואחרות: אתיקה של הנסיגה הפנימית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2012, עמ' 133

[1] ישראל לוין, מדור ט, יהודה הלוי: שירים - שירת תור הזהב בספרד, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב ההוצאה לאור, 2007, ספרות מופת עברית, עמ' 253–260

[הערה_מספר_26265483:0-2] ¹ ² בן שמאי ברכה, מערך שעור בספרות לשיר "לבי במזרח", קשר עין 260, ארגון המורים, 2016, עמ' 28-32

[3] מרדכי נאור, ירושלים עיר ועם: מדוד המלך עד ימינו, ירושלים, תל אביב: יד יצחק בן צבי, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תשנ"ה, עמ' 119

[4] חגי רוגני, שביעי, מול הכפר שחרב: השירה העברית והסכסוך היהודי ערבי 1929–1967, חיפה: הוצאת פרדס, 2006, עמ' 204

[5] אבי שגיא, שלישי, מול אחרים ואחרות: אתיקה של הנסיגה הפנימית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2012, עמ' 133

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]