Jump to content
החלפת מצב חיפוש
החלפת מצב תפריט
450K‏
15
3
1M‏
Pinkas
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

יוסיפ ברוז טיטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פעולות נוספות
(הופנה מהדף יוסיף ברוז טיטו)
קובץ:Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
עריכה
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יוסיפ ברוז טיטו
Josip Broz Tito
לידה האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית קומרובץ (אנ'), קרואטיה-סלאבוניה
פטירה הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביההרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה ליובליאנה, יוגוסלביה
מקום קבורה סרביהסרביה בית הפרחים, בלגרד
מדינה הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה
נשיא הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה ה־1
14 בינואר 1953 – 4 במאי 1980
(27 שנים)
ראש ממשלת הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה ה־19
2 בנובמבר 1944 – 29 ביוני 1963
(18 שנים)
תחת נשיא איוואן ריבאר
הוא עצמו (מאז שנת 1953)
קובץ:Josip Broz Tito 1971.png
יוסיפ ברוז טיטו
קובץ:Tito-Churchill.jpg
טיטו ווינסטון צ'רצ'יל במפגש באיטליה, בסוף מלחמת העולם השנייה
קובץ:USSR stamp I.B.Tito 1982 6k.jpg
ברית המועצות, בול דואר, יוסיפ ברוז טיטו

יוסיפ ברוז טיטו (בקרואטית ובסלובנית: Josip Broz Tito בסרבית: Јосип Броз Тито; ‏7 במאי 1892 – 4 במאי 1980), שנודע בכינוי המרשל טיטו, היה נשיא יוגוסלביה מסוף מלחמת העולם השנייה ועד מותו בשנת 1980.

במהלך מלחמת העולם השנייה פיקד על צבא הפרטיזנים הגדול ביותר באירופה, ולחם בנחישות נגד צבא הכיבוש הנאצי וכן נגד משטרו של מוסוליני. בזכות כך דבק בו הכינוי "המרשל טיטו". עם תום המלחמה הפך לנשיא יוגוסלביה, והנהיג את המדינה כדיקטטורה קומוניסטית, אך שמר על עצמאות מברית המועצות, ושמר על הקלות מסוימות הידועות כטיטואיזם, במיוחד בתחום חופש התנועה, סחורות ומידע, וכן קידום חופש תרבותי. תושבי יוגוסלביה זכו באפשרות לשמור על קשרים עם המערב, והשפה האנגלית נלמדה ברוב בתי הספר ברחבי המדינה.

שנים מוקדמות עריכה

טיטו נולד כיוסיפ ברוז בכפר קומרובץ, באזור זגוריה שבקרואטיה (אז בשליטת האימפריה האוסטרו הונגרית), כבן שביעי במשפחתו. אביו פרניו היה קרואטי ואמו מריה הייתה סלובנית. טיטו גדל אצל סבו בעיר פודסרד שבסלובניה, הוא נרשם לבית הספר שבעיר הולדתו ונשאר בו עד 1905.

בשנת 1907 החל לעבוד בעיר סיסק שבקרואטיה כעובד מתכת, והיה פעיל בארגון עובדי המתכת.

לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא האוסטרו-הונגרי ונשלח עם יחידתו לחזית המזרחית. על אומץ ליבו בקרב הוענקה לו מדליית זהב והוא הועלה לדרגת סמל. באפריל 1915 נפצע בקרב בהרי הקרפטים ונפל בשבי הצבא הרוסי. במהלך השבי הפך לקומוניסט. במהלך המהפכה הבולשביקית ב-1917 ברוסיה שוחרר ממחנה שבויים והתנדב לצבא האדום. בשנת 1920 חזר ליוגוסלביה, שם הצטרף למפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה. בהמשך, עבר לזאגרב וכיהן כיושב ראש האיגוד המקצועי של פועלי המתכת. ב-1928 התמנה למזכיר המפלגה הקומוניסטית בזאגרב. בשנה זו נאסר ונידון ל-5 שנים של עבודות פרך, בשל פעילות קומוניסטית. בשנת 1934 היה לחבר הנהלת מרכז המפלגה, ובאותה עת אימץ את הכינוי המחתרתי "טיטו". ישנן השערות שונות מדוע בחר בכינוי זה, אולם לפי הגרסה המקובלת בחר טיטו ככינוי בשם פרטי שהיה נפוץ באזור הולדתו, ללא סיבה מיוחדת. (השם טיטו, גרסה סרבו-קרואטית של טיטוס, נדיר בקרואטיה אך נפוץ באזור שבו גדל טיטו).

בשנים 1935–1936 עבד בהנהלת הקומינטרן במוסקבה. באוגוסט 1936 התמנה למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית. בשנת 1937 חזר בחשאי ליוגוסלביה, זמן קצר לפני שסטלין חיסל את הנהגת המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית במוסקבה[1].

מלחמת העולם השנייה עריכה

בעת הפלישה הגרמנית ליוגוסלביה באפריל 1941, היה טיטו בזאגרב. הוא הגיע לבלגרד ברכבת בעזרת מסמכים מזויפים ב-8 במאי 1941 והחל לארגן את פעילות המפלגה. הדעות חלוקות בשאלה עד כמה ואם בכלל פעל טיטו נגד הכיבוש לפני פלישת הצבא הגרמני לברית המועצות במבצע ברברוסה, ב-22 ביוני 1941. על פי גרסה אחת, הקומוניסטים של טיטו לא נאבקו כלל בגרמנים, בראותם בפלישה מאבק בין כוחות לאומניים אנטי-פועליים. אחרים טוענים שטיטו התגייס מיד למאבק בגרמנים. גרסה אחרת טוענת שטיטו הבין שגרמניה מתכננת פלישה לברית המועצות, והכין בהתאם את כוחותיו למאבק בגרמנים[2].

ב-4 ביולי 1941 התכנס הפוליטבירו היוגוסלבי וקרא לכ-10,000 חברי המפלגה הקומוניסטית להיאבק נגד הפולשים הגרמנים והאיטלקים. ב-13 ביולי 1941 הצליחו כוחות הפרטיזנים להכות שתי דיוויזיות של הצבא האיטלקי ולשחרר לזמן קצר את מונטנגרו. גם בסרביה הצליחו הפרטיזנים לפגוע קשות בכוחות הגרמנים ביוגוסלביה, אשר נאלצו לנוע אך ורק בשיירות מאובטחות. הגרמנים מינו משתף פעולה קרואטי לראש ממשלה בסוף אוגוסט 1941, אך ללא הועיל מבחינתם[3].

מאמצע 1941 התארגנו שני כוחות ללחימה נגד הצבא הגרמני: צבא השחרור העממי של יוגוסלביה של טיטו שנתמך על ידי הרוסים והצבא הפטריוטי של דרג'ה מיכאולוביץ' שנתמך על ידי בריטניה[4]. טיטו נאבק נגד הנאצים ועוזריהם הקרואטים, האוסטאשה, וגם במשתפי הפעולה מקרב בני עמו. על פי אומדנים, חיסל צבאו של טיטו יותר מ-10 דיוויזיות ממוכנות גרמניות במהלך המלחמה, הכניע את מוסוליני וצבאו בבלקן ובגבול איטליה, והצליח לשחרר חלק מיהודי יוגוסלביה שהיו כלואים במחנות ריכוז איטלקיים באזור הבלקן. יהודי יוגוסלביה מצידם, ראו בטיטו גיבור, מושיע וסמל המאבק בהיטלר ובמוסוליני, ואך טבעי היה החיבור בין הפרטיזנים היהודים של יוגוסלביה לטיטו, שפרס עליהם חסותו ותמך בהם[5]. על כן הצטרפו רוב הצעירים היהודים ששרדו לכוחותיו של טיטו, ורבים מהם העפילו בו לעמדות פיקוד.

באביב 1943 הגיעו למטה של טיטו משלחות סיוע של בריטניה וברית המועצות ששהו במטהו ותיאמו את הסיוע שניתן לצבאו[6].

בדצמבר 1943 הכריז טיטו על הקמת ממשלה יוגוסלבית זמנית בראשותו, שהיוותה תחליף לממשלה הגולה של המלך פטר השני בקהיר[7]. ממשלתו של טיטו זכתה להכרה מיידית של ברית המועצות[8], אך מדינות המערב לא הצטרפו לעמדה זו[9]. שר החוץ של בריטניה הצהיר שהממשלה הזמנית, אותה כינה "ועד השחרור הלאומי", היא ממשלה זמנית לניהול האזורים שבידי הפרטיזנים ואינה תובעת את השלטון ביוגוסלביה כולה[6]. בהמשך דצמבר 1943 הוכר טיטו רשמית על ידי בעלות הברית כ"מצביא"[10]. בחודשים הראשונים של 1944 התנהל מאבק בין ממשלתו של טיטו לממשלה היוגוסלבית הגולה על ההכרה כממשלה המייצגת את יוגוסלביה[11]. ב-25 במאי 1944 פשטו כוחות של הצבא הגרמני על מטהו של טיטו, ושבו או הרגו רבים מאנשי מטהו של טיטו. טיטו הצליח להימלט, אך הפגיעה במטהו הביאה לקרבה בינו לבין המלך[4] ובתחילת יולי 1944 הושג לבסוף הסכם בין טיטו למלך פטר והוקמה ממשלה חדשה בה היו נציגים של טיטו[12].

במהלך המלחמה, בהתאם להוראות שקיבל מברית המועצות, נתן טיטו עדיפות ללחימה בנאצים, על פני הפצת הקומוניזם. טיטו השכיל להקים את חזית השחרור הלאומית שבראשה עמד, ששילבה בתוכה נציגים מכלל המפלגות ביוגוסלביה. הוא הגן על רכוש פרטי וחופש דת ושילב בכוחותיו שמרנים וכמרים, וכך הרגיע את הרתיעה מבית ומחוץ משיתוף פעולה עם קומוניסטים[13].

השינוי המשמעותי במאזן הכוחות הגיע מצידן של בעלות הברית שנתנו את תמיכתן לטיטו בשנת 1944 עם הפלישה האמריקאית לאיטליה, ועד סוף 1945 הובסו הגרמנים על ידי בעלות הברית ויוגוסלביה הפכה לאומה אחת מאוחדת כאשר טיטו שולט ומייסד דיקטטורה.

נשיא יוגוסלביה עריכה

בינואר 1945 הגיע טיטו להסכם עם ראש ממשלת יוגוסלביה, איוון סובאשיץ, על הקמת עוצרות משותפת לקראת משאל עם על עתיד יוגוסלביה. המלך פטר התנגד להסכם זה שהיווה הדחה שלו[14]. באפריל 1945 הושג לבסוף הסכם על מינוי שלושה עוצרים והם מינו את טיטו לראש ממשלה[15]. באוגוסט 1945 הצהיר טיטו כי המלך פטר לא יורשה לחזור[16] ובספטמבר התפטר סובאשיץ מממשלתו של טיטו והתייצב בראשות האופוזיציה. בנובמבר 1945 החרימה האופוזיציה את הבחירות וטיטו הכריז על ניצחון מוחלט של מפלגתו באחוזי הצבעה שנעו בין 90–100 אחוזים[17].

לקראת סוף 1952 הוחלט על שינויים חוקתיים ביוגוסלביה ומשרת ראש הממשלה אוחדה עם נשיא האספה הלאומית ליצירת התפקיד של נשיא יוגוסלביה[18]. בינואר 1953 נבחר טיטו על ידי שני בתי האספה הלאומית של הרפובליקה הפדרלית העממית של יוגוסלביה לנשיא יוגוסלביה[19]. כיהן כנשיא הרפובליקה עד מותו בשנת 1980.

לטיטו היו יוזמות צדדיות שלא הלמו את המדיניות של סטלין: תמך במרד הקומוניסטי ביוון שנראה לרוסים חסר סיכויים, הציע יצירת פדרציה בלקנית יחד עם אלבניה ובולגריה.

בשנת 1948 ניסה מנהיג ברית המועצות, סטלין, להפוך את יוגוסלביה למדינת חסות, אך טיטו לא הרשה זאת וטיהר את המפלגה מתומכיו של סטלין ולא הסכים לרעיון שמדיניותו העצמאית תעמוד בדיון הקומינפורם. ברית המועצות ביקרה בחריפות את טיטו, אולם הוא לא היה מוכן להיכנע. כתגובה, מתוך חשש מהשפעת התנהגותה המרדנית בין שאר עמי מזרח אירופה, גרשו הרוסים את יוגוסלביה מהקומינפורם בשנת 1948. טיטו פקד אז על שני מקורביו: מילובאן ג'ילאס ואדוארד קרדליי לבצע שינויים ורפורמות בתוך הממשל של יוגוסלביה. התעמולה הסובייטית השתלחה נגדו וכינתה אותו ואת נאמניו "תליינים", "כנופיה של בוגדים, מרגלים ופשיסטים", "כלבי השמירה של האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי" וכו'. אחרי הקונגרס העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית שהתחילה תהליך של דה-סטליניזציה, ב-1956 הגיע טיטו לפיוס עם ההנהגה הסובייטית החדשה ובראשה ניקיטה חרושצ'וב ועם משטרי הארצות הקומוניסטיות השכנות, פרט למשטר האלבני שהמשיך בעוינות כלפיו.

טיטו ניסה לשמור על עמדה מסויגת לא רק כלפי הסובייטים אלא במידה מסוימת גם כלפי המערב. לצורך חיזוק מעמדו בתווך בין שני הגושים – הסובייטי והמערבי, בשנת 1961 הוא הקים במפגש בבלגרד יחד עם ראש ממשלת הודו ג'ווהרלל נהרו ונשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר את ארגון המדינות הבלתי-מזדהות.

טיטו מחה על דיכוי המרד ההונגרי, על הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ועל פלישת ברית המועצות לאפגניסטן, בנוסף לכך הוא גינה את מלחמת וייטנאם ואת מה שכינה ה"תוקפנות הישראלית" במהלך מלחמת ששת הימים, בנוסף לגינוי זה וביחד עם ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה האחרות ניתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. חרף זאת, טיטו התיר חופש תרבותי, לא אסר על לימוד העברית ולא התנגד לקשרים של ישראל עם בני הקהילות היהודיות הקטנות שנותרו בארצו.

טיטו התחתן עם ארבע נשים. הראשונה בהן היא הרטה האס שילדה לו ב-1941 את הבן מישו ברוז. ביוגרפים מצאו עדויות וראיות כי במשך חייו של טיטו היו לו עוד ילדים מרומנים סודיים.

פטירתו והנצחתו עריכה

בינואר 1980 הובהל טיטו לבית החולים בעיר ליובליאנה שבסלובניה, שם נפטר ב-4 במאי. הוא הובא לקבורה במאוזוליאום בית הפרחים בעיר בלגרד. הלווייתו הייתה מהגדולות בהיסטוריה ונכחו בה נציגים מ-128 מדינות שונות, לרבות 35 ראשי מדינות[20].

קובץ:פסלו של טיטו מוצב בכפר קומרובץ, כפר הולדתו..jpg
פסלו של טיטו מוצב בקרואטיה, בכפר הולדתו קומרובץ.

על שמו של טיטו הוקמו רחובות, ערים ומצבות אך כיום השמות התחלפו. אחת הערים לדוגמה זו היא העיר פודגוריצה שבמונטנגרו שנקראה על שמו בעבר "טיטוגרד". פסלו של טיטו מוצב בקרואטיה בכפר הולדתו, קומרובץ.

אחרי מותו עברה נשיאות יוגוסלביה ברוטציה בין מנהיגי הרפובליקות השונות שהרכיבו אותה. לבסוף הסדר זה נכשל, והמדינה התפרקה למספר מדינות נפרדות לאחר סדרה של מלחמות עקובות מדם. עם נפילת מסך הברזל ב-1989, הביעו המפגינים ביוגוסלביה את שנאתם כלפי טיטו והרסו את שלטי הרחוב שנשאו את שמו[21].

לקריאה נוספת עריכה

  • חיי, רשם מפי טיטו: ולדימיר דאדיאר. תרגום לעברית: בנימין מילא. תל אביב תשי"ג

קישורים חיצוניים עריכה

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|יוסיפ ברוז טיטו]] בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Helen Rappaport, Joseph Stalin: A Biographical Companion, page 287
  2. ^ Walter R. Roberts, Tito, Mihailović, and the Allies, 1941-1945, page 23
  3. ^ Walter R. Roberts, Tito, Mihailović, and the Allies, 1941-1945, pages 24-26
  4. ^ 1 2 רוסיה תחדל לתמוך בטיטו?, המשקיף, 15 באוגוסט 1944
  5. ^ צבא השחרור היוגוסלבי, דבר, 6 ביוני 1944
  6. ^ 1 2 יוגוסלביה, המשקיף, 15 בדצמבר 1943
  7. ^ ממשלת המלך דוחה את הממשלה החדשה ביוגוסלביה, משמר, 7 בדצמבר 1943
  8. ^ הסובייטים מכירים בממשלת טיטו, משמר, 13 בדצמבר 1943
  9. ^ ממשלת טיטו לא הוכרה רשמית, משמר, 15 בדצמבר 1943
  10. ^ טיטו הוכר רשמית כמצביא מטעם הברית, המשקיף, 23 בדצמבר 1943
  11. ^ ראש ממשלת יוגוסלביה יתפטר?, המשקיף, 8 במרץ 1944
    ועידת משרד העבודה הבינלאומי אינה מכירה בטיטו, משמר, 3 במאי 1944
  12. ^ אלף תיו, הסכם בין המלך פטר והמארשאל טיטו, משמר, 9 ביולי 1944
  13. ^ Stoyan Pribichevich, Tito, LIFE, February 14, 1944, pages 96-105
  14. ^ הממשלה היוגסלבית תישאר על כנה למרות פיטוריה, משמר, 24 בינואר 1945
  15. ^ השמאל בבלקנים נושא עיניו לרוסיה, המשקיף, 22 באפריל 1945
  16. ^ סכסוך פטר - טיטו, הצופה, 9 באוגוסט 1945
  17. ^ העם ביוגוסלאביה הביע אימון לטיטו, משמר, 12 בנובמבר 1945
  18. ^ הסכנה - מהכפר, דבר, 12 באוקטובר 1952
  19. ^ נשיא יוגוסלביה, חרות, 15 בינואר 1953
  20. ^ בין השאר השתתפו בהלוויה מנהיג ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב, מלכי בלגיה, נורווגיה, שוודיה וירדן, נשיאי אוסטריה, אירלנד, גרמניה המערבית, איטליה, פינלנד ויוון, מנהיג גרמניה המזרחית, ראשי ממשלות בריטניה, צרפת, הולנד, הודו, ספרד וטורקיה ונציגים של האו"ם, הקהילה האירופית, מועצת אירופה, הפרלמנט האירופי והליגה הערבית.
  21. ^ יוסף לפיד, חזה את הנולד במזרח אירופה, מעריב, 29 ביוני 1990
אוחזר מתוך "https://www.yisraelpedia.com/index.php?title=יוסיפ_ברוז_טיטו&oldid=14899"