הפלישה הנורמנית לאירלנד
פעולות נוספות
| הציור "נישואי סטרונגבואו ואאויף" משנת 1854 מאת דניאל מקליז, המציג את הפלישה הנורמנית לאירלנד וכמו גם את נישואיהם של סטרונגבו, האנגלו-נורמני, לנסיכה האירית אאויף | ||||||||||
| הציור "נישואי סטרונגבואו ואאויף" משנת 1854 מאת דניאל מקליז, המציג את הפלישה הנורמנית לאירלנד וכמו גם את נישואיהם של סטרונגבו, האנגלו-נורמני, לנסיכה האירית אאויף | ||||||||||
| תאריכים | 1169–1175 (כ־6 שנים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אירלנד | |||||||||
| קואורדינטות |
| |||||||||
| תוצאה |
חוזה וינדזור הקמת אדנות אירלנד | |||||||||
| ||||||||||
הפלישה הנורמנית לאירלנד התרחשה באופן הדרגתי במהלך המאה ה-12 כאשר בסופה ממלכת אנגליה הנורמנית כבשה אזורים נרחבים מהאירים. באותה עת אירלנד הגאלית (אנ') הייתה מורכבת ממספר ממלכות, כאשר היה מלך ששלט על כל המלכים בממלכות השונות. הפלישה הנורמנית סימנה את ההתחלה של מעל ל-800 שנות מעורבות אנגלית ישירה (ובהמשך בריטית) באירלנד.
במאי 1169 הגיעו שכירי חרב אנגלו-נורמניים לאירלנד, לבקשת המלך האירי המודח דרמוט מק'מורו (Dermot MacMurragh), אשר חתר להשיב את ממלכתו לשליטתו. התערבות צבאית זו זכתה לגיבויו של המלך הנרי השני מאנגליה והאפיפיור אדריאנוס הרביעי.
בקיץ 1170 הגיעו כוחות נורמנים נוספים בהנהגת ריצ'רד "סטרונגבו" מקלייר. במאי 1171 הצליחו כוחותיו של סטרונגבו להשתלט על דבלין ועל כל מחוז לנסטר, והחלו בפשיטות על ממלכות שכנות. באותו הקיץ המלך רואידרי או קונצ'ובאיר (אנ') הוביל התקפה נגד הנורמנים אשר כשלה. באוקטובר 1171 הגיע לאירלנד המלך הנרי השני עם כוחות צבא גדולים, כדי לבסס את השליטה הן על האנגלו-נורמנים והן על האירים. הנורמניים העבירו את הבעלות על האזורים הכבושים לידי הנרי השני. מלכים איריים רבים שיתפו פעולה עם הנרי השני, מתוך תקווה שהוא יבלום את ההתפשטות הנורמנית באירלנד. לאחר עזיבתו של הנרי ב-1172, נמשכה ההתפשטות הנורמנית ומתקפות הנגד האיריות.
באמנת וינדזור מ-1175 (אנ') הוכר שהנרי השני ימלוך של השטח הכבוש, ורואידרי ימלוך על יתר האזורים של אירלנד. עם זאת, האנגלו-נורמנים המשיכו לפלוש למלכות האיריות, והאירים המשיכים לתקוף את האנגלו-נורמנים. ב-1177 החליט הנרי השני לאמץ מדיניות חדשה - הוא הכריז על בנו ג'ון כשליט של כל אירלנד, ואישר לנורמנים לכבוש עוד אדמות. השטח שנכבש הפך ל"אדנות אירלנד" (אנ') והפך לחלק מממלכתו. ההצלחה של הפלישה מיוחסת למספר גורמים, בהם העליונות הצבאית של הנורמנים, אשר נהגו לבנות טירות באזורים אותם הם כבשו, העובדה שהאירים לא היו מאוחדים נגד הפולשים, ובשל תמיכת הכנסייה הקתולית בהתערבותו של הנרי השני בסכסוך.[1]
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
