האימפריה הספווית
פעולות נוספות
| |||
| קובץ:Safavid map he.svg | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | שאה | ||
| שפה נפוצה | פרסית, אזרית | ||
| עיר בירה | תבריז, קזווין, אספהאן | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אסיה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| תאריך | 22 בדצמבר 1501 | ||
| פירוק | הכרזת נאדר שאה על עצמו כשאה | ||
| תאריך | 8 במרץ 1736[1] | ||
| ישות קודמת | אק קויונלו | ||
| ישות יורשת | השושלת האפשארית | ||
| שטח בעבר | 2,900,000 קמ"ר (נכון ל־1630) | ||
האימפריה הספווית (בפרסית: صفویان, באזרית: صفوی, Səfəvilər) הייתה אימפריה אשר הוקמה בידי שושלת איראנית שיעית ממוצא טורקמני וכורדי. השושלת שלטה במרבית שטחי איראן המודרנית משנת 1501–1502 עד שנת 1722. הספווים הקימו את האימפריה הגדולה ביותר מאז התאסלמותה של איראן ולמעשה החזירו את איראן לעצמאות מדינית תחת שליטים ילידים. השיעה התריסרית הפכה בתקופה הספווית לדת המדינה באיראן. בנוסף סייעה האימפריה בהפצת השיעה באיראן, במרכז אסיה ובקווקז. שפת השליטים הספווים הייתה טורקית אזרית.[2]
רקע ומוצא עריכה
מקור השושלת הוא במסדר סופי שנקרא ספוויה (אנ'), על שם מייסדו שייח' ספי א-דין ארדבילי (אנ') (1252–1334). הספווים עצמם, למרות מוצאם הטורקמני, טענו שהם סיידים, כלומר צאצאי הנביא מוחמד. השפה שדברו במקור הייתה אזרית. המסדר ישב בארדביל שבאזרבייג'ן.
אחרי מותו של ספי א-דין, עברה הנהגת מסדר הספוויה לצאצאיו, שהפכו למנהיגי השיעים באזרבייג'ן. סביבם התארגנו הקיזילבאש (טורקית טורקמנית – הראש האדום), ברית של שבטים טורקמניים שהתנגדו לשושלת הטורקמנית ששלטה באיראן אק קויונלו.
עליית השושלת הספווית עריכה
בשנת 1501 השתלט שאה אסמאעיל הראשון הספווי, שהיה נכדו של שליט האק קויונלו אוזון חסן, על אזרבייג'ן ועל בירתה תבריז והכריז על עצמו כשאה. שאה אסמאעיל הפך את השיעה לדת המדינה באיראן. חכמי דת שיעים הובאו מלבנון ומבחריין והשיעה נכפתה בכוח על מתנגדיה.[דרוש מקור] מבחינה מדינית החלה התפשטות איראנית לתחומי עיראק של ימינו ומזרח אנטוליה. האימפריה העות'מאנית התנגדה לצעדי התפשטות אלה. בשנת 1514 הובס אסמאעיל בקרב צ'לדיראן מול הסולטאן העות'מאני סלים הראשון שכבש את תבריז שבעיראק ומזרח אנטוליה. בהמשך, העות'מאנים נסוגו מתבריז אך נשארו בעיראק ומזרח אנטוליה. כך נקבע פחות או יותר גבול איראן המערבי שמשמש עד ימינו.
בזמנו של שאה תהמאספ הראשון (1524–1576), הועברה הבירה לקזווין בגלל הפחד שתבריז תיפול שוב בידי העות'מאנים. במאה ה-16 היו עימותים בין השלטון הספווי לבין הכת הצבאית של הקיזילבשים. שאה תהמאספ החל לגייס שכירי חרב צ'רקסים וגאורגים כדי שיהוו משקל נגד להשפעתם של הקיזילבשים. בתקופת שלטונם של איסמעיל שאה השני (1576–1577) ומוחמד שאה ח'ודאבנדה (1578–1588) הייתה היחלשות בעקבות מאבקים אלה. בעקבות היחלשות זו נכבשה מצודת תבריז בידי העות'מאנים בשנת 1585 והראט נפלה בידי האוזבקים בשנת 1589.
עבאס הגדול עריכה
בשנת 1588 הדיחו הקיזילבאשים את מוחמד שאה. במקומו מלך בנו עבאס הראשון "הגדול" (1588–1629), שלמד את לקח אביו ונפטר מהקיזילבשים, במקומם הקים צבא מקצועי המורכב משבויים צ'רקסים וגאורגים. הצבא המקצועי, חמוש ברובי מוסקט, שנבנה על פי מודל היניצ'רים, אומן בידי ההרפתקנים האנגלים אנתוני (אנ') ורוברט שירלי (אנ').[3] עבאס הראשון רשם שורת ניצחונות צבאיים על האוזבקים (בהראט בשנת 1597) ועל העות'מאנים (בשנים 1605 ו-1607, כבש מהם את אזרבייג'ן וגאורגיה, חתם ב-1612 על הסכם נצוח פאשה, בשנת 1623/4 כבש מהעות'מאנים את דיארבקיר ובגדאד). בשנת 1622 גירש את הפורטוגזים מהאי הורמוז (שבמצר הורמוז).
עבאס הראשון העביר את הבירה לאספהאן. הוא דאג לפיתוחה של העיר על ידי יישובם של סוחרים ובעלי מלאכה ארמנים ברובע של העיר שנקרא על שם העיר הארמנית ג'ולפה. בתקופתו ובתקופת יורשיו נבנו בעיר מבני פאר רבים. בתקופת שלטונו של עבאס הראשון שגשגה פרס בכל התחומים. בני המיעוטים הלא מוסלמים זכו בדרך כלל ליחס סובלני; נוצרים ולעיתים אף יהודים נסבלו בתחומיה.
הירידה אחרי מות עבאס הראשון עריכה
אחרי מות עבאס הראשון בשנת 1629 החל תהליך של שקיעה ממספר סיבות. ראשית, עבאס הדיח את גובי המיסים המחוזיים הקיזילבשים ובמקומם מינה גובי מיסים שהעבירו את המיסים ישירות לאוצר המדינה, מה שפגע במוטיבציה לגביית מיסים. בנוסף על כך נחסמו נתיבי האוקיינוס ההודי בידי פורטוגל ונתיבי הים התיכון בידי העות'מאנים, מה שפגע במסחר. גם הרפורמה שערך בשלטון להרחקת בני משפחה מעסקי המדינה פגעה ברמתם של השליטים הספווים, מכיוון שהם לא נחשפו למדינה וגוּדלוּ בתוך ההרמון. השליטים הבאים נחשבו לשליטים חלשים יחסית, וחלקם בילו את מרבית זמנם בעישון אופיום ושתיית אלכוהול. איראן סבלה מגל של פלישות. שאה ספי (1629–1642) התעניין מעט מאוד בפוליטיקה, אך חתם עם האימפריה העות'מאנית על הסכם זוהאב שבמסגרתו נקבעה שליטת האחרונים על כל מסופוטמיה ומערב הקווקז. בנו, עבאס שאה השני (1644–1666) כבש את העיר קנדהאר באפגניסטן והדף את התקפות המוגולים. בתקופת שאה סולימאן (1666–1694), סבלה איראן מפלישות הקוזאקים של סטנקה ראזין באזור הים הכספי וכן מפלישות האוזבקים והקלמיקים. לאחר מכן עלה לשלטון שאה סולטאן חוסיין (1694–1722). בשנים 1709–1715/6 מרדו האפגאנים בשלטון. בשנת 1722 כבש המנהיג האפגאני מחמוד את העיר אספהאן. בשנת 1723 חיסלו האפגאנים את סולטאן חוסיין שאה. למעשה השתלטו האפגאנים על איראן והפכו לשליטיה בפועל. בנוסף על כך נכבשה רצועת החוף של הים הכספי בידי רוסיה, ומערב איראן נכבש בידי העות'מאנים.
נפילת הספווים עריכה
נאדר שאה, מנהיג שודדים בן השבט הטורקמני אפשאר, סייע לשאה תהמאספ השני (1722–1732) לסלק את האפגאנים מאספהאן והחזיר את שלטון הספווים אם כי להלכה בלבד, ולמעשה היה השליט בפועל. נאדר שאה סילק את הרוסים והעות'מאנים משטחי איראן, פלש לעיראק וכבש את ארמניה וגאורגיה. בנוסף על כך בנה צי עם אוניות שנקנו מבריטניה. בשנת 1723 הדיח את שאה תהמאספ השני והמליך תחתיו את בנו עבאס השלישי (אנ') (1732–1736). בשנת 1740 מת עבאס השלישי ונאדר שאה הכתיר עצמו לשאה איראן וכך הקיץ הקץ על שלטון השושלת הספווית על איראן כולה, ושושלת השאהים האפשארים עלתה לשלטון. עם זאת, שניים מבני השושלת כיהנו עוד כשליטים מקומיים. בשנת 1650 שלט סולימאן שאה השני במשהד. בשנים 1650–1663 שלט אסמאעיל השלישי (אנ') באספהאן.
