היסטוריה של רמת השרון

2024-12-12T10:10:20Z

2A00:A041:26A2:800:1072:7A8B:8E54:3163:

'''[[רמת השרון|רָמַת הַשָּׁרוֹן]]''' היא [[עיר]] ב[[מחוז תל אביב]] ב[[ישראל]] אשר הוקמה בשנת [[1923]]. העיר גובלת בצפון ב[[הרצליה]], בקיבוץ [[גליל ים]] שב[[מועצה אזורית|מועצה האזורית]] [[מועצה אזורית חוף השרון|חוף השרון]], בדרום ב[[תל אביב-יפו|תל אביב]], במזרח ב[[הוד השרון]] ובדרום-מזרח ב[[פתח תקווה]]. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת [[1949]] וכעיר בשנת [[2002]].

==לפני הקמת רמת השרון==
בדרום תחום שיפוטה של רמת השרון נמצאו מספר [[ממצא ארכאולוגי|ממצאים ארכאולוגיים]] המעידים על התיישבות במקום ב[[המאה השנייה|מאה השנייה]] לספירה. האתר הבולט ביותר הוא [[מערות אפקה]], בסמוך לגבול רמת השרון-תל אביב, צפונית ל[[רמת אביב ג']]. מערכת זו של [[מערת קבורה|מערות קבורה]] [[שומרונים|שומרוניות]] הייתה בשימוש עד [[המאה השישית]]. באתר נמצאו [[כלי]]ם, [[מטבע]]ות ו[[תכשיט]]ים. המערות שימשו את היישוב ח'ירבת אל ע'ורה, ששרידים מעטים ממנו נמצאו מזרחית למערות. אתר נוסף בו נמצאו שרידים המיוחסים ל[[התקופה הרומית|תקופה הרומית]] ול[[התקופה הביזנטית בארץ ישראל|תקופה הביזנטית]] הוא גבעת הגולגולות, מזרחית ל[[אצטדיון קנדה|מרכז הטניס]].

במהלך [[התקופה העות'מאנית בארץ ישראל|התקופה העות'מאנית]] הוקם ברכס גלילות הכפר [[אג'ליל]], שמספר מבנים ממנו שרדו בסמוך למתחם [[סינמה סיטי גלילות]] שבמערב העיר. כפר נוסף, [[אבו כישכ]], הוקם בידי שבט [[בדואים|בדואי]] שהגיע מ[[מצרים]] בחלקה המזרחי של רמת השרון דהיום. בגבעת הגולגולות פעל [[בית קברות]] [[אסלאם|מוסלמי]], שכמעט לא נותר ממנו זכר, ובמפות מנדטוריות מסומן באתר זה [[קבר שייח']] סעיד.

==הקמת עיר שלום==
בשנת [[1922]] התארגנה קבוצת יהודים מ[[יפו]] בראשותו של הרב [[יעקב דוד בן-שלום]] (ברויאר), במטרה לחפש קרקע לצורך הקמת יישוב חדש במרחב פתוח, מחוץ לשטח העירוני הצפוף והדחוק של יפו. בן-שלום, ש[[עלייה|עלה]] ל[[ארץ ישראל]] שנתיים קודם לכן מ[[פולין]] ופתח [[מסעדה]] בשכונת [[נווה שלום (שכונה)|נווה שלום]] ביפו, שאף להקים [[עיר גנים]] שלא תהיה חלק מההתיישבות הממוסדת. הקבוצה הקימה אגודה בשם "עיר שלום", והחלה בחיפוש אחר קרקעות. בתחילה ניהלו משא ומתן לרכישת קרקעות באזור [[מקוה ישראל]], אך משזה לא צלח, מצאו קרקעות צפונית ל[[שייח מוניס]], בסמוך לכפר [[אג'ליל]].
{{ציטוט|תוכן="אחרי שהוועד ביקר הרבה מגרשים במקומות שונים, הטוב בעיניו המגרש בין שייח מוניס לג'ליל אל-קבליה, יען שהמגרש הוא ישר, בלי [[הר]]ים ו[[עמק]]ים וטוב לזריעה. האוויר טוב, שהוא סמוך לים והוא אצל הדרך ההולך ל[[כפר סבא]]".}}
כך מתאר פרוטוקול האספה הכללית השנייה של אגודת "עיר שלום" ([[י' בניסן]] [[ה'תרפ"ב]]-1922) את בחירת מיקומה של "עיר שלום", היא רמת השרון של ימינו. במקורות אחרים עולה תיאור שומם של הקרקע
{{ציטוט|תוכן="בכל הכיכר הנרחבת רבצה דממת מוות ושממת דורות. פה ושם הבחנת בקוצים ושיחי בר ומקומות [[מרעה]] דלילים"{{הערה|זאב ענר ודורית ישראל, '''מעיר שלום למושבה''', הוצאת מלוא (1993), עמ' 11.}}.}}

האמביוולנטיות בתפיסתם של המתיישבים הראשונים לשטח באה לידי ביטוי גם בדבריו של יוסף ביאליק, לימים מזכיר היישוב:
{{ציטוט|תוכן=אוויר צח ומבריא, רמה נישאה ומראה נוף נהדר המרומם את הנפש והעין. המקום היה שומם ומוזנח בדומה למדבר. בכל השטח הנרחב שררה דממת מוות משממת-דורות. בכל מלוא העין נזדקרו לפניך רמות חול, אם כי פה ושם אפשר היה להבחין בקוצים ושיחי בר דלילים. אך, כאמור, קסמו הנוף, האקלים והמצב הטופוגראפי למייחלים להתנחלות. בניגוד לבעלי הקרקע הערבים שאדמה זו נחשבה בעיניהם כזיבורית מבחינה חקלאית{{הערה|שם=הערה1|{{דבר|ב.צ. אופז|מקומץ מתנחלים - לישוב פורח בן 13,000 נפש|19630215|56}}}}.}}

המחיר ששולם לערבים בעלי הקרקע תמורת 2,000 ה[[דונם|דונמים]], היה 5 [[לירה מצרית|לירות מצריות]] לדונם, מחיר שנחשב זול, וזאת בשל האיכות הירודה שייחסו הערבים לאדמה{{הערה|שם=הערה1}}. בתחילה הסתייעו חברי האגודה ב[[סוחר קרקעות|סוחר הקרקעות]] קנדינוף, אך לאחר ששילמו לו מקדמה התברר כי [[הונאה|הונה]] אותם. בסופו של דבר הושלמה העסקה בסיועו של [[משה יצחק מטלון|משה מטלון]].

[[קובץ:Ir Shalom memorial.jpg|שמאל|ממוזער|250px|גל-עד לזכרם של מייסדי עיר שלום]]
במהלך [[1923]] ערכה האגודה תחרות ל[[תכנון עירוני|תכנון]] עיר הגנים החדשה, בה זכו שתי תוכניות שהצליחו לענות על הדרישות שהציב הוועד: "...לייסד ישוב מרוכז, שהוא עיקר גדול מבחינת הביטחון, הכלכלה, הבריאות וכו' - שביחד עם זה יהיה השדה קרוב אל הבית. כמו כן חשוב לקמץ בדרכים וברחובות", כפי שנכתב בעיתון "[[הארץ]]" מיום [[14 במרץ]] 1923. בסופו של דבר נבחרה מבין השתיים תוכניתו של [[מרדכי קרייתי|מרדכי מסטיצ'קין]]. ב-[[3 בנובמבר]] נערכה [[הטלת גורל|הגרלת]] המגרשים בין 53 בעלי הקרקעות, שכל אחד מהם שילם 20 לירות מצריות עבור חלקה של חמישה דונמים.

זמן קצר לאחר הגרלת המגרשים עלו לקרקע ששת המתיישבים הראשונים: דוד משורר, נחום הופנברג, לוי הורביץ, צבי הורביץ, פלטיאל פינקלשטיין וחיה פלוסקר. מסעם מיפו היה מפרך ונמשך שלושה ימים, עקב תנאי [[מזג אוויר|מזג האוויר]] הקשים ששררו באזור. בעצתו של ה[[אגרונום]] [[מלך זגורודסקי]] שבדק את תנאי הקרקע במקום, הוחל בגידול [[טבק (שיח)|טבק]].

בשנתם הראשונה ביישוב החדש ידעו המתיישבים תלאות רבות. הטבק ששתלו נפגע ממחלות, ולאחר שהביאו שתילים חדשים מ[[רעננה]], חוסלו כשלושה רבעים מהם בידי נחיל [[ארבה]]. בתחילה, בהיעדר מקורות [[מים]] מספיקים, נאלצו המתיישבים להביא מים בחביות מ[[אג'ליל]] ומ[[כפר מל"ל]]. כן סבלו המתיישבים מגנבות של תושבי האזור. קשיים נוספים עמם התמודדו המתיישבים נבעו מחוסר תמיכה של [[המוסדות הלאומיים]] ביישוב שהוקם ללא עזרתם. חרף הכישלון בגידול הטבק, החלו להגיע בהדרגה משפחות נוספות. מאחר שכל אחת מהן התיישבה במגרש אותו הגרילה, בעוד חלק מהמשפחות טרם התיישבו במגרשיהן, נוצרו בכמה מן המקרים מרחקים גדולים בין החלקות, מה שהקשה על השמירה ועל אספקת המים. לכן החליט הוועד לבטל את ההגרלה, וליישב את החלקות בשיטת "[[כל הקודם זוכה]]".

חרף חפירת [[באר מים|באר]], היא לא הספיקה לצורכי המתיישבים, וניסיונות קידוח נוספים נכשלו בשל חוסר ניסיונם. בשנים הראשונות עדיין הובאו מים מ[[הרצליה]], והשדות הושקו כל אחד בשעה אחרת, כדי לא לפגוע ב[[לחץ]] המים.

==התרחבות והתבססות כמושבה חקלאית==
[[העלייה הרביעית]] הביאה עמה מתיישבים חדשים, ובהם קבוצה גדולה מ[[קיילצה]] שב[[פולין]], שרכשה יחד שטח של 400 דונם. עם זאת, בצד המתיישבים, רבים מרוכשי הקרקעות לא מיהרו להתיישב על הקרקע. והממסד הציוני, שעדיין לא ראה בעין יפה את היישוב שקם בלעדיו, אף ניסה לשכנע את הערבים לחזור בהם ממכירת הקרקעות. כן פעלו לשם כך אנשי [[קהילת ציון אמריקאית|קהיליית ציון מהרצליה]], שחשקו בקרקעות לעצמם{{הערה|זאב ענר ודורית ישראל, '''מעיר שלום למושבה''', הוצאת מלוא (1993), עמ' 17}}.

[[קובץ:Ramhash 046.jpg|ממוזער|200px|מגדל המים בנווה מגן, שהיה לסמלה של המושבה]]
בשנים 1927–1929 עמד בראש הוועד של המועצה המהנדס והאדריכל [[דב טשודנובסקי]].{{הערה|שם=צודנובסקי}} ב-[[1927]] קיבל הוועד שתי החלטות משמעותיות שהביאו לשינוי פניה של עיר שלום. ראשית, הוחלט להקים מכון מים עצמאי, שיגדיל את נפח המים המגיע לבתי התושבים ולחלקותיהם. שנית, נקבע כי מי שלא יישב את החלקה שרכש, [[הפקעה|תופקע]] ממנו הקרקע, וכספו יוחזר לו. עקב החלטה זו, חלק מרוכשי הקרקעות מיהרו לממש את זכויותיהם בקרקע והתיישבו בה, בעוד קרקעותיהם של אלו שהעדיפו שלא לעשות כן נמכרו למתיישבים חדשים. רבים מהמתיישבים נטעו [[פרדס]]ים, ועיר שלום, שהרעיון שניצב בבסיס הקמתה היה של עיר גנים, החלה לקבל צביון של [[מושבה]] חקלאית. ב-[[1929]] לבדה גדל שטח הפרדסים מ-20 ל-400 דונמים. השינוי באופי היישוב גם עוגן בתקנון הוועד, שנוסח מחדש ב-[[1928]]. ביוני 1929 נחנך מכון המים.{{הערה|שם=צודנובסקי|[https://www.nli.org.il/he/newspapers/haretz/1929/06/27/01/article/40?&srpos=2&e=------192-he-20--1--img-txIN%7ctxTI-%d7%a6%d7%95%d7%93%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%a1%d7%a7%d7%99-------------1 חנוכת מכון המים ב"רמת השרון"], באתר [[הארץ]], 27 ביוני 1929}} ב-[[1929]] נבחר לראשות הוועד, [[צבי בנימיני]], שעמד בראשו למשך עשרים השנים הבאות. בתיקון נוסף של התקנון, בשנת [[1930]], נכתב במפורש המונח "מושבה חקלאית" בכל מקום שבו נכתב קודם לכן "עיר גנים".

[[קובץ:רמת-השרון שביל-השדות.jpg|ממוזער|200px|שלט בשביל השדות]]
ב-[[19 בנובמבר]] 1928 הכריז הוועד על תחרות למציאת שם חדש ליישוב. בין היתר, פנה הוועד ל[[חיים נחמן ביאליק]] ול[[אברהם שלונסקי]]. [[מנחם אוסישקין]] סירב להציע שם הקשור ב[[השרון|שרון]], מאחר שהעדיף לשמור שמות כאלה ליישובים שהוקמו על ידי [[הקרן הקיימת לישראל]]. גורמים אחרים בקק"ל דווקא הציעו שם - רַקּוֹן, הלקוח מפרק י"ט ב[[ספר יהושע]], המתאר את נחלת [[שבט דן]]:
{{ציטוט|תוכן="לְמַטֵּה בְנֵי-דָן, לְמִשְׁפְּחֹתָם, יָצָא, הַגּוֹרָל הַשְּׁבִיעִי... וַיְהִי, גְּבוּל נַחֲלָתָם... וּמֵי הַיַּרְקוֹן, וְהָרַקּוֹן; עִם-הַגְּבוּל, מוּל יָפוֹ".}}
בסופו של דבר התקבלה הצעתו של מרדכי ויינברג לקרוא למושבה "רמת השרון". הרעיון עלה בראשו של ויינברג בעת שביקר בשכונת [[רמת השרון (שכונה)|רמת השרון]] ב[[תל אביב]], והשם מצא חן בעיניו. השם אומץ באופן רשמי ב-[[1932]].

עתון "דבר" מ-24 ביולי [[1930]] מודיע "על ההחלטה של "אגודת עיר שלום בע"מ"(בערבון מוגבל)... כי מושבתה שנקראה עד עכשיו עיר- שלום, תקרא מעתה רמת-השרון". "הפונים לאגודה מתבקשים להשתמש אך ורק בשם זה"{{הערה|[[זאב וילנאי]],"אריאל-אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל",עם עובד-תרבות וחינוך,1982, כרך תוספות, ערך: רמת-השרון (השלמה), עמוד 560}}.

[[מאורעות תרפ"ט]] (אוגוסט [[1929]]) והשמועות על התארגנות כנופיה שיצאה מ[[אבו כישכ]] לפרוע ביהודים, אילצו את המתיישבים לפנות את הילדים והנשים להרצליה. במהלך המאורעות, הוקם במושבה סניף של [[ההגנה]] בפיקודו של [[יצחק כספי]], וחוליית [[פרש (מקצוע)|פרשים]] החלה לסייר ביישוב, חלק מחבריה רכובים על גבי [[פרד]]ות. בסופו של דבר לא נפגעה המושבה במאורעות, אך אספקת ירקות וביצים מהכפרים הערביים הסמוכים הופסקה, והיה צורך במציאת מקורות חדשים. חלק מהתושבים החלו לגדל ירקות בעצמם.

באותה העת סבלו רבים מהתושבים מקשיים כלכליים, ורבים מהם שקעו בחובות. יו"ר הוועד, בנימיני, הציע [[הסדר חובות|הסדר של פריסת חובות]], והפחתה של תעריפי המים. כן הוקם סניף [[בנק]] ראשון, שהעניק הלוואות לתושבים. בנימיני מעיד כי תוכניתו "הצילה את רמת השרון מהתמוטטות גמורה"{{הערה|זאב ענר ודורית ישראל, '''מעיר שלום למושבה''', הוצאת מלוא (1993), עמ' 25.}}.

הילד הראשון של המושבה, דוד ויסוסר, נולד ב-[[1927]], ובראשית [[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות ה-30]], לאחר שילדים נוספים נולדו ותושבים בעלי ילדים הצטרפו למושבה, התעורר צורך בהקמת [[בית ספר]]. בתחילה נשלחו הילדים לבית ספר בהרצליה, אך הדרך הייתה ארוכה מדי, וב-[[1930]] נפתח בית הספר הראשון, ב[[עזרת נשים (בית כנסת)|עזרת הנשים]] שב[[בית כנסת|בית הכנסת]], ששכן אף הוא במקום ארעי בבית הוועד. ה[[מורה]] הראשון היה אחד התושבים, אברהם בבל, אך לא הייתה לו הכשרה לכך, וחלק מהתושבים התנגדו למינויו. ב-[[1932]] הוזמן מורה ראשון מן החוץ, יוסף קלמן, שהגיע מ[[נס ציונה]]. קלמן חילק את 50 התלמידים, בני 6 עד 14, לשבע כיתות, בכולן שימש מורה. במצב דברים זה, התבססו הלימודים על עבודה עצמית בהדרכתו. כחלק מתוכנית הלימודים הושם דגש על חקלאות, ולעיתים גויסו התלמידים לסייע בעבודות בשדות ובמטעים במושבה.

במהלך שנות ה-30 החל הוועד לספק שירותים נוספים לתושבי היישוב. בין היתר, הוקמה [[מרפאה]] ושכרם של ה[[רופא]]ים, שהתחלפו תדיר, שולם בידי הוועד, עד שהושג הסכם עם [[ההסתדרות]] בעקבותיו הוקם סניף של [[שירותי בריאות כללית|קופת חולים]] ב-[[1933]]. כן הקים הוועד [[בית דין]] ל[[יישוב סכסוכים]], שפעל כמוסד [[בוררות]]. שירות נוסף שמימן הוועד היה בתחום ה[[תחבורה]]. רכב ישן שימש כ[[מונית שירות]] שפעלה בין רמת השרון ל[[שרונה (מושבה)|שרונה]], וחסך את הצורך בנסיעה דרך הרצליה. עם זאת, נסיעותיו של הרכב לא היו סדירות, ומאחר שעקב מצבו הרעוע לא ניתן לו [[רישיון רכב]], הוא נסע רק בשבילים ובדרכים צדדיות כדי להימנע מביקורת ה[[משטרה]]. אותו רכב שימש גם להבאת ה[[דואר]] למושבה. ב-1929 מינו שלטונות [[המנדט הבריטי|המנדט]] את מנחם משורר ל[[מוכתר]] היישוב, והוא פעל מול השלטונות לצידם של יו"ר הוועד בנימיני והמזכיר יוסף ביאליק. ועד הפועלים, שהוקם כבר ב-1928 הקים לשכת תעסוקה, וב-[[30 באפריל]] [[1935]] נחנך משכנו הקבוע של בית הפועלים.

אחד העקרונות עליהם הקפידו התושבים, הוא השמירה על [[עבודה עברית]]. עיקרון זה עוגן בתקנון הוועד, שקבע כי מי שלא יעסיק פועלים עבריים, תופקע זכותו על הקרקע, וכן ב[[חוזה|חוזים]] שנחתמו עם רוכשי הקרקעות. ב-[[1932]] התעורר עימות של ממש על רקע זה בין התושבים לבין משה מטלון, שרכש 400 דונמים בפאתיה הדרומיים של המושבה (באזור שכונת נווה רסקו של ימינו) לשם נטיעת פרדסים. מטלון סירב בתחילה לחתום על החוזה, ולאחר שעשה זאת לבסוף, סירב לדון עם נציגי לשכת העבודה בתנאי העסקתם של הפועלים, בטענה שיביא פועלים יהודים מיפו, עליהם אין לנציגים סמכות. אנשי היישוב חשדו כי חרף הסיכום העסיק מטלון גם פועלים ערבים, ומשהתברר כי הדבר נכון, התפתח בין הצדדים עימות אלים שהסתיים בהתערבות ה[[משטרה]]. חלק מהיהודים שהיו מעורבים במקרה הורשעו ב[[הסגת גבול (פלילי)|הסגת גבול]] ואילו חלק מהפועלים הערבים הורשעו ב[[פציעה (עבירה)|פציעה]].

==הקיבוצים==
במהלך [[שנות ה-30 של המאה ה-20]] הוקמו בתחומי המושבה מספר [[קיבוץ|קיבוצים]]. ב-[[1932]] הגיעה קבוצת "אביב" של [[הסתדרות הנוער החלוצי]]. הקבוצה מנתה כ-30 חברים, שעבדו במשקי העזר ובפרדסים. לאחר שנתיים עזבו חברי הקבוצה והצטרפו לקיבוץ [[קריית ענבים]]. לאחר עזיבתם, ב-[[1934]], הגיעה קבוצה של 13 חברים מתנועת [[הנוער הציוני]] שהגיעה מ[[כרכור]], אליהם הצטרפו בהמשך עולים חדשים מ[[לטביה]]. גם חבריה של קבוצה זו עבדו בפרדסי המושבה, ואף לקחו חלק פעיל בחיים הציבוריים של המושבה. [[חדר אוכל|חדר האוכל]] שלהם הפך למקום מפגש עבור בני הנוער, ונערכו בו פעילויות תרבות. בסוף 1934 עזבו חלק מחברי הקבוצה לקבוצת "המפלס" ב[[כפר סבא]], ועולים חדשים מ[[פולין]] הצטרפו לגרעין שנותר. חלק מחברי הקבוצה עזבו במהלך השנים לקיבוצים שונים ברחבי הארץ, ואחרים נטמעו בין תושבי המושבה. הרחוב הנמצא במקום בו שכנו צריפי הקיבוצים נקרא רחוב הקיבוץ.

מאוחר יותר, ב-[[1943]], הגיעה קבוצה נוספת שכללה פעילים של [[השומר הצעיר]] מ[[בלגיה]] ומ[[מצרים]]. גם אנשי קבוצה זו עבדו בחקלאות, וכן בבניין, והצטרפו למערך ההגנה במושבה. ב-[[1947]] הקימו אנשי הקבוצה קיבוץ ב[[חזעלה]] שב[[נגב]], ושהו במקום במשך כל [[מלחמת העצמאות]]. בקרב על [[משלטי חוליקאת]] ( במסגרת מבצע [[מוות לפולש]] ) נהרגו ארבעה מחברי הקיבוץ ושמותיהם מונצחים על האנדרטה ברמת השרון. לאחר סיום המלחמה חזרו חלקם לרמת השרון, ואחרים הקימו את קיבוץ [[נחשונים]].

==מהמאורעות ועד מלחמת העצמאות==
[[קובץ:Ramhash 016.jpg|שמאל|ממוזער|250px|באר מים בשדרות ויצמן, שבגג שלה השתמשו אנשי ההגנה להעברת הודעות באמצעות איתותי [[קוד מורס|מורס]]]]
עם פרוץ [[המרד הערבי הגדול|המרד הערבי]], תוגברו הסיורים והמשמרות במושבה, והוקמו סביבה חפירות ו[[ביצורים]]. ב-[[19 במאי]] [[1936]] הוקמה תחנה של [[משטרת היישובים העבריים]], שהעסיקה עשרה [[גפירים]]. מטה ההגנה התמקם בבית הוועד, וקווי [[טלפון]] נמתחו ממנו לבתים במושבה. בסופו של דבר, לא הותקפה המושבה במהלך המאורעות. בתוך כך, בעקבות סירובם של סוחרים ערבים לסחור עם יהודים, הפכה המושבה למרכז חשוב לאספקת תוצרת חקלאית לתל אביב. ארבעה מהתושבים אף פתחו חנות ב[[שוק הכרמל|רחוב הכרמל]] בתל אביב, בו נמכרה תוצרת חקלאית מרמת השרון.

במהלך המאורעות נסגרה הדרך לתל אביב, שעברה דרך [[שייח מוניס]], והתושבים נאלצו לנסוע דרך [[הרצליה]], [[רעננה]], [[רמתיים]], [[פתח תקווה]] ו[[רמת גן]], דרך שאורכה 35 ק"מ במקום 12 ק"מ. לעיתים נמשכה הדרך יום שלם. בשיתוף עם הוועד של הרצליה, החליט הוועד לסלול כביש חדש, שעלותו נאמדה ב-19 אלף [[לירה ארץ ישראלית]]. הרצליה מימנה כשני שלישים מהעלות, ורמת השרון את השליש הנותר. לשם כך, [[משכון|משכן]] הוועד את מכון המים. חברת [[סולל בונה]] התחילה בסלילה כבר בקיץ 1936, אך העבודות נתקלו בקשיים כבר מהרגע הראשון: הערבים התנגדו לכך שהכביש יעבור בשטחי ה[[וקף|ווקף]], מושל המחוז עמד על כך שהכביש יעבור בשטחי שייח מוניס ולבסוף התברר כי העלויות גבוהות מהמשוער, והוועד לא יכול היה לעמוד בהן. העבודות חודשו רק ב-[[1939]], לאחר שהוועד לקח הלוואה, ולאחר שהוטל [[מס]] נסיעה על קווי [[אגד]], לצורך מימון הסלילה. באוקטובר [[1941]] נחנך הכביש, שהיה לימים ל[[כביש 482]], העובר לאורך רחוב בן-גוריון בהרצליה, רחוב סוקולוב ברמת השרון, רחובות [[דרך משה סנה|משה סנה]] ופנחס רוזן בתל אביב ודרך אבא הלל ברמת גן.

במהלך [[שנות ה-40 של המאה ה-20]] הגיעו לרמת השרון עולים חדשים רבים, ובהם [[מעפילים]], עולים מ[[חלב (עיר)|חלב]], מ[[תימן]] ומ[[מצרים]], וכן [[ניצול שואה|ניצולי שואה]]. ב-[[1946]] רכש הוועד שטח של 18 דונם עליו הוקמו 40 יחידות דיור למעפילים ניצולי שואה ששהו ב[[מחנה המעצר בעתלית]].

לאחר [[כ"ט בנובמבר]] הוגברה השמירה במושבה, וכלי הנשק הוצאו מה[[סליק]]ים, אך לא נעשה בהם שימוש. במהלך [[מלחמת העצמאות]] כולה לא הותקפה המושבה. בראשית [[1948]] עזבו תושבי [[אג'ליל]] ו[[אבו כישכ]] את כפריהם. תושבי אג'ליל עשו זאת מפחד מהתקפה יהודית ותושבי אבו כישכ עשו זאת לאחר ש[[האצ"ל]] חטף את מנהיגיו. במהלך השנים בהן התפתחה המושבה שמרו תושביה על יחסים טובים עם הכפרים הערביים הסמוכים, וכמה מתושבי הכפרים באו להיפרד משכניהם ברמת השרון בטרם עזבו. תושבי שני הכפרים לא הורשו לחזור לכפריהם לאחר המלחמה.

==לאחר הקמת מדינת ישראל==
מאז [[1944]] פעלו אנשי הוועד אצל שלטון המנדט כדי לקבל הכרה כ[[מועצה מקומית]], שתאפשר את הרחבת השירותים הניתנים לתושבים, ותייעל את ניהולו. בהתייעצות עם [[עורך דין|עורך הדין]] [[צבי ברנזון]], נוסחה הצעה שהוגשה לשלטונות המנדט, אך אלו סירבו לאפשר כינון מועצות מקומיות יהודיות חדשות, ותחת זאת הציעו לספח את המושבה להרצליה. לכך התנגד הוועד, שחשש מפגיעה בצביון המושבה, וכינון המועצה המקומית המתין עד לאחר הקמת המדינה.

ב-1949 הכריז [[שר הפנים]] [[חיים משה שפירא]] על כינון המועצה המקומית רמת השרון, ומינה מועצה בת 11 חברים. ב-[[1 בנובמבר]] 1949 התכנסה המועצה לראשונה, ובחרה [[פה אחד]] ביושב ראש הוועד צבי בנימיני ל[[ראש עירייה|ראש המועצה]]. [[תחום שיפוט (רשות מקומית)|תחום שיפוט]]ה של המועצה המקומית הורחב מזרחה ומערבה, וכלל שטחים עליהם שכנו קודם לכן הכפרים [[אבו כישכ]] ו[[אג'ליל]], על כ-17 אלף דונם שהיו בבעלות שייח' אבו כישכ{{הערה|ראו בערך [[אליהו בנימיני]]}}. התרחבות נוספת אירעה כאשר הוועד המקומי של [[קריית שאול]] נדרש להכריע האם ברצונו להסתפח לתל אביב או לרמת השרון, ובחר ברמת השרון, בשל מסי ה[[ארנונה]] הגבוהים בתל אביב. בסך הכל, גדל שטח השיפוט של המושבה מכ-2,600 [[דונם]] לכ-18,500.

ב-[[1950]] מונה הרב [[יעקב אדלשטיין (רב)|יעקב אדלשטיין]] לרבה של רמת השרון, לאחר פטירת אביו הרב [[צבי יהודה אדלשטיין]].

בראשית [[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות ה-50]] הוקמה מול [[הכפר הירוק]] [[מעברה]], שבשיאה השתרעה על השטח שעד [[מחלף מורשה]] של ימינו. המעברה קלטה כ-6,000 עולים, מספר הגדול פי ארבעה ממספר תושביה של רמת השרון באותה העת. [[מועצת פועלים|מועצת הפועלים]] נרתמה למציאת פתרונות תעסוקה לעולים, אך היה קושי רב במציאת מקומות עבודה. חלקם עבדו בחקלאות ובבניין, חלקם במפעלים ב[[הדר יוסף]] ואחרים הקימו משקים קטנים משל עצמם. ב-[[1953]] הוחל בהקמת [[שיכון]] קבע, שכונת מורשה, וב-[[1957]] חוסלה המעברה סופית. בתחילה הוקמו במקום בתים צמודי קרקע, שיועדו למשפחות מרובות ילדים, ולאחר מכן נבנו [[בית משותף|בתים משותפים]], שדירותיהם יועדו למשפחות קטנות יותר. גם לאחר המעבר לשיכון קבע התקשו בתחילה התושבים החדשים במציאת מקומות עבודה, ובתחילה התעוררו גם קשיי תחבורה, עד שחברות [[אגד]] ו[[דן חברה לתחבורה ציבורית|דן]] חנכו קווי אוטובוסים ששירתו את תושבי השכונה. לצד מבני המגורים נבנו במהלך שני העשורים הראשונים שלאחר קום המדינה גם מבני ציבור שונים, ובהם בתי ספר יסודיים, בית ספר תיכון מקצועי, [[מתנ"ס]]ים, מרפאה ו[[בריכת שחייה]]. עם הפעלתה של תוכנית [[אינטגרציה (חינוך)|אינטגרציה]] ברמת השרון נסגרו בתי הספר, וילדי מורשה החלו ללמוד בבתי הספר בנווה מגן ומ[[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות ה-80]] גם ברובע הדר. בית הספר המקצועי שולב בתיכון "רוטברג".

במקביל להקמתה של שכונת מורשה, הוקמה ב-[[1954]] שכונת נווה מגן, בשטח שבין מורשה לבין הגלעין ההיסטורי. השכונה נועדה למשוחררי [[הצבא הבריטי]] ולקציני [[צה"ל]], ומכאן שמה. בסמוך לנווה מגן הוקם [[אזור תעשייה]] ל[[מלאכה זעירה]]. שיכון נוסף שהוקם בשנות ה-50 היה שיכון ליטא, ממערב לגלעין ההיסטורי, ובו התיישבו ניצולי שואה מ[[ליטא]].

ב-[[1959]] נבחר לראש המועצה [[דוד רשף]]. רשף כיהן בתפקיד רק שנתיים וחצי, אך בתקופתו החל שינוי נוסף באופיה של רמת השרון, ממושבה חקלאית ליישוב עירוני, או, כלשונו:
{{ציטוט|תוכן="יישוב תת-עירוני עם כיוון בניה לגובה ושילוב אלמנטים אורבניסטיים ותנאי מגורים נוחים ומרווחים, הנותנים טעם ונועם מיוחדים לתנאי החיים בו ועשויים להיות גורם מושך להשתקעות תושבים חדשים"{{הערה|[http://www.rishonim.org.il/rammat-hasharon/show_item.asp?levelid=43920&itemid=31546&itemtype=3 אתר הראשונים של רמת השרון]}}}}
בשני העשורים הבאים חל גידול חד במספר התושבים במושבה: מכ-10 אלפים ב-[[1961]] לכ-20 אלף ב-[[1972]] ולכ-32 אלף ב-[[1983]].

בסוף [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]] הקימה חברת [[רסקו]] את שכונת נווה רסקו, בשטח בו שכן לפני כן פרדס מטלון. במקביל, הוקם אזור תעשייה חדש מדרום לשכונת מורשה. המפעל הראשון שהיה אמור לקום בו היה מפעל של חברת [[עסיס]], אך כשנבחר [[פסח בלקין]] לראש המועצה ב-[[1969]] ביטל את ההסכם עם החברה, בשל התנגדות התושבים וחברי המועצה, שחששו שהמפעל יהווה מפגע סביבתי. המפעל הוקם בסופו של דבר ב[[נתניה]] ובמקומו הוקם מפעל ה[[שנאי]]ם "[[אלקו]]".

[[קובץ:Ramhash 058.jpg|שמאל|ממוזער|250px|בית ברחוב סוקולוב, מאחרוני הבתים הוותיקים שנותרו ברחוב]]
בתחילת 1970 אושרה תוכנית מתאר חדשה לרמת השרון שהקנה לה מעמד של מושבה תת-עירונית, עם בנייה של בניינים לגובה של ארבע קומות{{הערה|{{דבר||אושרה תכנית לרמת השרון המקנה לה מעמד תת־עירוני|19700225|145}}}}. בראשית [[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות ה-70]] החל האזור שבין הגלעין ההיסטורי לנווה רסקו לשנות את אופיו. באזור זה התגוררו רבים מוותיקי המושבה, בין פרדסים. בהדרגה, החלו הבתים הקטנים והפרדסים לפנות את מקומם לבתים משותפים. כשנחנך במקום בית ספר, בשנת [[1977]], הוא נקרא "הדר", על שם הפרדסים שבמקומם הוקם. לימים, ניתן שם זה לשכונה כולה. התרחבות נוספת הייתה מערבה, באזור בו נבנו בתים צמודי קרקע בידי אוכלוסייה ממעמד סוציואקונומי גבוה. באזור שסביב שיכון ליטא הוקמה שכונת קריית יערים, ומדרום לה רובע גולן. בקצה הדרום-מערבי של המושבה הוקמה שכונת נווה רום, שיועדה ל[[טייס]]י [[חיל האוויר הישראלי|חיל האוויר]].

ב[[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות ה-80]] ו[[שנות ה-90 של המאה ה-20|ה-90]] חלה האטה בקצב הגידול של המושבה. ראשי המועצה שכיהנו באותה העת העדיפו לשמור על צביונה, ולא הקימו שכונות חדשות. כתוצאה מכך, רבים מהצעירים שגדלו בה לא יכלו לשוב ולהתגורר בה לאחר שבגרו, והאוכלוסייה הזדקנה. בנוסף, הקפידו פרנסי המושבה לשמור על מעמדה כמועצה מקומית ולא להפכה ל[[עיריה]], אף שמספר תושביה באותה העת, למעלה מ-30 אלף, אפשר לעשות כן.

ב[[העשור הראשון של המאה ה-21|עשור הראשון של המאה ה-21]] השתנתה מגמה זו. בשכונת מורשה נבנו בתי מגורים חדשים, משותפים וצמודי קרקע. חלק מהדירות יועדו לזוגות צעירים ילידי היישוב. בשכונת [[נווה גן (רמת השרון)|נווה גן]] הוקמו בניינים [[רב-קומות|רבי קומות]] הכוללים מאות יחידות דיור, ובמערב המושבה הוקמה שכונת המחתרות. בשנת [[2002]] הוכרזה רמת השרון לעירייה, וראש המועצה שכיהן באותה העת, [[גבי פארן]], היה ל[[ראש עירייה|ראש העירייה]] הראשון.

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:רמת השרון: היסטוריה|*]]
[[קטגוריה:ארץ ישראל: היסטוריה לפי עיר|רמת השרון]]

Pinkas - תרומות המשתמש [he]

בית הקברות מורשה

קטגוריה:רמת השרון: היסטוריה

היסטוריה של רמת השרון